עמדת אביגדור ליברמן:
מצרים מתנהגת כלפי ישראל בזלזול ובהתנשאות, ולא בכדי נשיא מצרים נמנע מלבקר במדינת ישראל.
בהזדמנות נאותה מבחינת המצרים, יוחדרו לחצי האי סיני - בניגוד להסכם השלום הקיים בין ישראל למצרים - יחידות צבא ונשק, שיכוונו נגד מדינת ישראל ויהוו איום קיומי לתושביה.
יש לציין כי יובל שטייניץ כבר התריע על סכנה זו לא אחת ולמעשה ליברמן מאושש את הטענה של שטייניץ. אם שטייניץ וליברמן צודקים בהערכותיהם, מתקבלת המסקנה כי ההסכם שנכרת בין ישראל למצרים הוא כישלון וחוסר ראות מדינית לטווח הארוך,
בהיותו הסכם שלום מהצד של ישראל, והסכם הרדמת האויב מהצד של מצרים.
עמדת אהוד ברק:
יש לתת אמון מלא בכוונות המצרים, ולא להתייחס להתנשאות נשיא מצרים ולסירובו לבקר בישראל. יש לשמר בזהירות את הסכם השלום עם מצרים, כדי שלא לפגוע בכבודם של המצרים, ולאור זאת לנהל את המדיניות.
להבהיר, הזהירות בה דוגל ברק ביחסים עם מצרים כוללת הליכה לקנוסה [לקהיר] לשם קיום שיחות שלום מבלי לדרוש איזון, הרעפת כבוד על מובארק ללא קשר להברחת אמצעי לחימה דרך התעלות התת-קרקעיות משטחים שבשליטתו אל חבל עזה שבשליטת כנופיות הטרור, ושפע של חיוכים וחנופה מול התעלומה הארסית והאנטישמית של ממשל מצרים כלפי היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט, לא רק במישור התקשורתי אלא גם במישור החינוכי.
וטרם דובר על התעצמות צבא מצרים, כולל נשק מערבי, במצב בו למדינת ישראל לא יכולה להיות כלל טענה נגד התעצמות זו, כי... שורר שלום בין שתי המדינות...
ניתוח תמציתי:
לפיכך, גם אם ההערכות של ברק הן יותר סבירות מהאזהרות של ליברמן (דבר שאינו נכון) - מדיניות לטווח ארוך חייבת להינקט על-פי דרכם של יובל שטייניץ ואביגדור ליברמן, על כל המשתמע מכך.
מצרים עלולה לקבל את הסכמתו הכנועה של השמאל הישראלי - הסכמה שבשתיקה ובחוסר מעש, לגבי חימוש הדרגתי של חצי האי סיני, ויהיה זה ברור כי מטרת חימוש מסוג זה אינה אפריקה - אלא ישראל.
מדיניות על-פי שטייניץ-ליברמן לא רק שתמנע כל מחשבה בעניין זה, אלא - לו הייתה מיושמת בעבר - גם הייתה מבטלת את היכולות ממדינת הנילוס לחמש את חצי האי סיני, כי במצב בו אין נשק משמעותי במצרים, ממילא לא קיימת האפשרות של חימוש חצי האי סיני.
זו המדיניות הראויה להינקט בידי קברניטי מדינת ישראל הרואים רחוק.
לפיכך,
גם אם ברק צודק לגבי מצרים תחת שלטונו של מובארק (ולא ברור מה יהיה תחת שלטון יורשו), ליברמן - חכם.
