פרשת השבוע, פרשת "לך לך" המונה קכ"ו פסוקים [וסימנך: "וכל אנשי ביתו... נמלו איתו"] היא אחת משלוש הפרשיות (בספר בראשית) הכוללות את שלושת המצוות הראשונות מתוך תרי"ג המצוות, כדלקמן: בפרשת "בראשית" - מצוות "פריה ורביה". בפרשת "לך לך" - מצוות "המילה" ובפרשת "וישלח" - מצוות לא תעשה של "איסור אכילת גיד הנשה".
תחילתה של הפרשה היא המשך ישיר לפרשה הקודמת, פרשת "נח". ו"בקצירת העומר" נסכם ונאמר: לאחר שתרח, אבי אברהם יזם את עזיבתו מאור כשדים "ללכת ארצה כנען" ונתקע בחרן (פיזית ורוחנית) אברהם (וגם שרה אשתו שהרי "שרה שקולה לאברהם", על-פי "מדרש גם") מצווה על-ידי האל: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי (=עם) גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה: ...ונברכו בך כל משפחות האדמה".
וכבר עמדנו על טענתנו (מן השבוע הקודם) שאף על-פי שאברהם ושרה לא היו הראשונים אשר יזמו את העזיבה (עם כל מה שמתלווה ומשתמע מכך) מכור המחצבת, מארץ ההולדת ומבית אבא ואמא "ללכת לארץ כנען" ולעשות את "העלייה הראשונה לארץ ישראל" ותרח הוא שעשה זאת. מכל מקום, לא תרח זוכה להיות ולהיקרא "אביה/מייסדה של האומה העברית/היהודית", אלא, היו אלה אברהם ושרה אשר זכו ו"קנו את עולמם" ונכנסו לתוך פנתיאון השמות והדמויות הנצחיות של העולם היהודי לדורותיו בכך שנשאו (ובגאון) את התואר הנכסף של "אבי ואם האומה העברית/היהודית" (כהגדרתו של הנביא ישעיה נ"א, ב': "הביטו אל אברהם - אביכם, ואל שרה - תחוללכם").
וזאת, מפני שהם היו אלה אשר חוללו את "המהפך ההיסטורי" (ללא שום היסטריה), מהפך ששינה את פני העולם העתיק מהשקפת עולם פוליתיאיסטית (אמונה באלים רבים) לאמונה מונותיאיסטית, כלומר: אמונה באלוהים אחד ויחיד ואשר הוא בורא העולם ומכוון את כל מעשיו. וכל זאת הם עשו: עוד בהיותם באור כשדים, "במעלה נהר פרת" בדרך המובילה חרנה, בעיר חרן עצמה ואף על-פי שהייתה "חרן מרכז מדיני חשוב ובעיקר מרכז פולחני אלילי פגאני" ולאחר שעזבו אותה בדרכם ההיסטורית ב"מעלה בית אל" (תרתי משמע), אל ארץ כנען הלוא היא ארץ ישראל.
ונשאלת השאלה: מה היה הגורם העיקרי לכך שאברהם אבינו ואשר כבר בתחילת דרכו, עוד בהיות עול ימים ושנים כשהיה עוד "בן שלוש (כבר) הכיר את בוראו" [נדרים ל"ב.], התמיד בדרכו האמונית ב"אלוהי השמיים והארץ" וכמעט שילם על כך בחייו כשנמרוד וגיבוריו "שלחו, הביאוהו ונתנהו בתוך כבשן אש" [פרקי דר"א, כ"ו] וכאשר נצטווה לעזוב את כור מחצבתו, את ארץ מכורתו ובית אביו מבלי להסס ומבלי להתלבט עשה את מה שצווה על-ידי האל? האם היה זה בגלל שלאחר שנאמר לו "לך" עשה זאת מפני שבמילה הנוספת "לך" רמוזות היו "טובות ההנאה" שעתיד הוא לקבל באם יציית להוראתו ולפקודתו של הקב"ה, כפי שרבים מן הפרשנים ורש"י המייצג גישה פרשנית זו כותב על אתר: "לך" - להנאתך ולטובתך"?! או, שמא, היה פה היבט נוסף חשוב ומעמיק ואשר שופך "אור יקרות" על הגורם העיקרי והכוח המניע מאחורי החלטתו הטוטאלית של אברהם לבצע את מה שצווה בביטוי "לך לך"?!
ונראה לנו לומר שאכן היה פה היבט נוסף וחשוב ביותר והוא רמוז במילה "לך" הנוספת לאחר שאברהם צווה: "לך"!. ובמילים אחרות: כשהקב"ה מורה ואומר לאברהם "לך", הקב"ה מתכוון שאברהם "ילך" וייסע "ממקומו" העכשווי. ולאן? - אל תוככי עצמו תחילה!
שאברהם יילך וייסע אל תוככי נשמתו, מצפונו ופנימיותו. שאברהם יבצע ויעשה קודם כל מעין "מבדק עצמי" ראשוני: יבדוק, יברר, יחקור, יראה... ו"יביט במראה הפנימית" שלו. ובאם אברהם יגיע למסקנה שאכן זו "הדרך הסופית והמוחלטת", זאת ולא אחרת הדרך האמיתית והנכוחה, ללא הרהורין וללא ערעורין, אברהם יצא מסקנה זו "החוצה", אל "העולם החיצון", ובגדול, ו"יתקן את העולם למלכות ובמלכות שדי". או אז, הקב"ה יסייע בידו להשיג את המטרה האידיאלית הנכספת, יגשים את שאיפותיו הפיזיות, ובעיקר הרוחניות בבחינת: "ואברכה - מברכיך, ואגדלה - שמך והיה ברכה". כלומר: אברהם יצא נשכר גם בזה ש"טובות ההנאה" שהובטחו לו יתקיימו במלואן. והדרך "העולה בית אל" תהא פתוחה בפניו.
ו"בשולי האדרת" הרשוני להוסיף ולומר שבעקבות ולאחר התהליך של ה"זיקוק והזיכוך העצמי" שאברהם ביצע ועשה, הייתה לו לאברהם את העוצמה, את המסוגלות ואת היכולת, כמו גם, את כל הכלים הדרושים גם "לחדור לנפשו של כל אחד ולגרום לו לחולל במו עצמו תהליכים רוחניים, אישיים" (כפי שידי"ן הרה"ג ר' יניב כוהן הי"ו, רבה של אולפנית "ישורון", פ"ת כתב במאמרו "לתפוס כוון" בשמו של "הנשר הגדול", הרמב"ם) וגם להגיע למדרגה של "היה אברהם מתוקן להדריך (את) כל העולם" (כפי שהמדרש בבראשית רבה י', ח' מדגיש ומציין בבואו ל"צייר" את דמותו ההירואית של אברהם אבינו ע"ה). ועוד "כהנה וכהנה" מקורות המוכיחים טענתנו הנ"ל ולמרבה הצער, לא נוכל להרחיב ולפרט מחמת "קוצר הזמן וקוצר היריעה". ודו"ק.
אנו תפילה שה' יזכנו להיכנס אל תוך עצמנו, אל תוככי פנימיותנו ונברר ונזקק את כל נקודות ההתעצמות ותעצומות הנפש החבויות פנימה ואשר נמצאות בתוכנו. או אז, נצא מן האישי שלנו אל הציבורי הכללי כדי להעצים, להגדיל ולהאדיר את "שמיה רבה", כיאה לבניהם של אברהם ושרה, אביהם ואימם של העם העברי/היהודי לדורותיו עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אמן!