ההתלהבות הסוחפת בה קיבל העולם כולו את בחירתו של ברק אובמה חרגה מכל אירוע דומה בעבר. מחיאות הכפיים והריקודים סביב נראו ונשמעו מקצה הגלובוס לקצהו כאילו נולד האיש העומד לגאול את האמריקנים ועמם את העולם כולו מתחלואיו וצרותיו. האירוע היחידי בעידן המודרני שהתקרב לכך הייתה בחירתו של ג'ון קנדי בשנת 1960, אלא שאז ההיסטריה הקיפה בעיקר את האמריקנים שראו בנשיא הצעיר שבחרו את תחילתו של עידן חדש המחליף את עידן הנשיאים הזקנים. חודשים ספורים לאחר כניסתו לבית הלבן כשל קנדי כשלון מחפיר במבחנו הראשון בזירה הבינלאומית כאשר הורה על הפלישה ל'מפרץ החזירים' בקובה כדי להפיל את משטרו של פידל קסטרו. הפיאסקו עתיד היה ללמד אותו שיעור כואב ובמבחנים הבאים בזירה הבינלאומית הוא כבר הצליח להוכיח את עצמו - השיא, כמובן, במשבר הטילים בקובה בסוף 1962. למרבה הצער, ההבטחה הגדולה שליוותה את בחירתו של קנדי נקטעה באחת עם רציחתו בנובמבר 1963.
לאחר שתשקוטנה תרועות הפסטיבלים, ברק אובמה יעמוד בפני המבחן האדיר להתחיל ליישם את כל ההבטחות שפיזר במהלך מסע הבחירות המפרך שלו. היום כולם נלהבים למראה הרגע ההיסטורי בו אפרו-אמריקני הגיע לראשונה לכס הנשיאות הנכסף. יש שכבר העריכו כי בבחירתו הסתיימה סופית מלחמת האזרחים האמריקנית, שפרצה לפני כ-150 שנים, שביטלה את העבדות של הכושים. עד כדי כך.
החלום יצטרך להתבהר במהירות גדולה ביותר. ימי החסד של הנשיא החדש לא יהיו קצרים אלא קצרצרים. לא עוד מלים והבטחות חגיגיות, אלא הפשלת שרוולים ועשייה. אז ורק אז יראו האמריקנים במי בחרו והאם תוכו של אובמה כברו. את הקרדיט האדיר שקיבל הוא יצטרך לפרוט במהרה לפתרונות אמיתיים וכנראה גם כואבים.
אבל נכון לרגע זה נראה כי העם האמריקני בחר בדמות שכאילו נתלשה מעמודי כרומו. לדמות הזו כושר רטורי מרשים והופעה ייצוגית לעילא. אלא שאין לה עדיין קבלות של עשייה ותוצאות ברמה המצופה מנשיא ארה"ב. העם האמריקני העדיף דמות זו על פני דמות עם רקורד מוכח. אם יש אדם המייצג את האתוס האמריקני של הלוחם, הפטריוט המוכן להיאבק ולהקריב עצמו על הגנת הערכים עליו מתחנך כל ילד באמריקה, הוא ג'ון מקיין. הוא האיש היכול לסמל את ההליכה לאורה של קריאתו האלמותית של הנשיא קנדי, בנאום ההשבעה שלו בינואר 1961: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשבילה". לרוע מזלו הגיע מקקיין לרגע השיא בקריירה הפוליטית שלו בתנאים הגרועים ביותר מבחינתו: הוא היה הרבה יותר מבוגר מאובמה, אבל בראש וראשונה נקלע למשבר הכלכלי החמור שהודבק לו רק כיוון שהוא חבר במפלגתו של הנשיא ג'ורג' בוש.
כיום נחשב הממשל של בוש בעולם ובארה"ב כמוקצה, וכמי שאחראי לכל הצרות שהונחתו על ראשו של האזרח האמריקני ולכן כה מייחל לרגע בו יימוג כבר לדפי ההיסטוריה. יצור מכוכב אחר שהיה נוחת היום בקרבנו, היה מתקשה ללמוד כי ממשל זה הוא בעיקר תוצר של הריסת בנייני התאומים בניו-יורק ומלחמה בשליט צמא דם ששמו היה סאדאם חוסיין.
לעומת זאת, נכון שהמשבר הכלכלי ששטף את כל העולם בחודשים האחרונים הוא תוצר ישיר של מעשי ידיהם של האמריקנים, ובתולדות העמים הוא יירשם לחובתו של ממשל בוש. ברק אובמה הבטיח לפתור את המשבר הקשה הזה. עובדה, הסיסמאות שלו על "שינוי" ועל "אנו יכולים" כבשו את הדמיון ואת הלבבות. עוד מעט הוא יאלץ לעמוד במילתו.
בתולדות ארה"ב היו רק שני נשיאים צעירים מאובמה - תיאודור רוזוולט, בן 42 בכניסתו לבית הלבן (ב-1901), וג'ון קנדי, בן 43. שניהם היו פייטרים במלחמות בדומה למקקיין - רוזוולט אפילו פייטר נועז. לימים זכה אף בפרס נובל לשלום. הנשיא היחידי שנבחר בנסיבות הדומות לאלה של היום היה פרנקלין דלאנו רוזוולט, שבדומה לאובמה, נדרש לטפל במשבר הכלכלי החמור שירש מקודמו. הצלחתו הפכה את רוזוולט לאחד מגדולי נשיאי ארה"ב.
בעוד שנה מהיום יוכלו האמריקנים לדעת אם בחרו נכון. גם אם כל הבעיות לא ימצאו עד אז את פתרונן המלא, ניתן יהיה להעריך אם אובמה נמצא בדרך הנכונה להוכיח את עצמו הלכה למעשה. בתולדות ארה"ב היו נשיאים לא מעטים שהתרסקו במהלך כהונתם למרות שתחילת דרכם הייתה סלולה וסוגה בשושנים. בגילו זוכר אובמה מן הסתם מה שקרה לריצ'רד ניקסון. יש להניח כי הוא גם יודע את ההיסטוריה האמריקנית. לכן טוב יעשה אם ישנן לעצמו את ההערכה שהעניק מישהו לאישיותו של הנשיא קלווין קולידג' (1923-29): "גאונותו הייתה כישרונו לא לעשות כלום ביעילות". הימנעותו של אובמה מהתיבות "לא" ו"כלום" עשויה לרשום את שמו בדפי הזהב של העם האמריקני.
