תמכתי דווקא בהילרי בפריימריז, בעיקר משום שעקבתי אחר התבטאויותיה והחלטותיה לאורך שנים. היא מאנשי שלומנו. למרות הבטחות הבחירות של בעלה, הקלינטונים לא באמת יישמו משנתם החברתית, יחד עם טוני בלייר וגרהרד שרודר גזלו דה-פאקטו מהשמאל את האג'נדה הכלכלית-חברתית. "שוחרי הדמוקרטיה" מכנים זאת "תרבות המחטף". חברותה הארוכה של הילרי במילייה העסקי-פוליטי-תקשורתי וצייתנותה לאופנה כפי שאנו תופשים אותה, ולרוח התקופה, העלו דמעות בעיני לא פעם - לא נאומו של אובמה.
גם מתירנותם של זוג ילדי הפרחים (בהיבט מאקרו תרבותי-חברתי) שכנעה אותי סופית שיסייעו בהתקדמות אל עבר אוטופיה חברתית דרוויניסטית, יעד כיסופינו, בה יצריות ובהמיות מעודדות נתינים מנוכרים להיעשק בכיף. אהבתי את מחויבותם הפרחונית לשלום נאיבי. אני משתדל לעודד הפרחת תקוות שלום - זה טוב לכלכלה, למרות שאין פרטנרים והשלום עצמו יבוא רק עם המשיח (חביב הטור, מילטון פרידמן). הכמיהה לשלום פנימי וחיצוני גולשת? אמוסס זאת בשלל שעשועים אסקפיסטים. רוצים אהבה? הסתפקו בתחליפים וירטואליים-מנוכרים-מסחריים ובשיעורי גירושים מבהילים, בהדוניזם נטול עכבות, ובסחר חליפין: פנטזיה תמורת מציאות. רוצים משוררי מחאה לוזרים? אין.
נהגתי מתוך אחריות למדינה יש לי אחריות; תמכתי בבוש מחוסר-ברירה בלבד, התייפייפותו המוסרית של הנשיא קלינטון לנוכח טרור לא הייתה במקומה; טעות שדינה הדחה, כי כשמטילים אימה על ציבור משקיעים, עובדים וצרכנים (כשמתפוצצות שגריריות), דרוש בריון עם סכין בין שיניו, צריך חופש חקירה בגווטנאמו ובאבו גרייב, האזנות חופשיות, שוק פיננסי חופשי, וצמצום חופש הביטוי. מצד שני, אני חף מנאמנות אידיאולוגית לימין; אני הרי ימני חדש, כשהגלגל מתהפך אני חוזר לימיי בקומונה המאואיסטית בפריז 1968, מוחא נגד מלחמות, "חזירות" ובעד אהבה חופשית. אחריותי מוגבלת כמובן כי לטעמי טובת המילייה היא טובת המדינה, וטובתנו תחלחל בסוף אליכם; אני יודע שאני מבטיח זאת כבר שלושים שנה אך גם אם מתמהמה החלחול, בו יבוא.
משום אחריותי זו, החלפתי תמיכתי הנלהבת אל אובמה, כברירת-מחדל לאחר שהמועמדת שהרצתי כשלה. הנאו-ליברלית נתפסה בחדלונה ונותרנו עם הדמו-סוציאליסט. ככה זה בשיטה הנשיאותית: או נבלה או טרפה. כפי שהענשתי את הדמוקרטים על כשלונם הביטחוני, לא סלחתי לרפובליקאים על קריסת הכלכלה. שמרנותם החברתית-אוונגליסטית תמיד הרתיעה אותי, ובעיקר רתחתי על התרופפות המשמעת בבית הלבן, כמו קריאות תיגר חצופות נגד נסיגה מעירק.
לכן תמכתי באובמה. ניסיתי להתעלם מתנודת המטוטלת האידיאולוגית רחוק רחוק שמאלה. העדפתי להתמקד בשוויון בין-גזעי ושינוי תדמיתה הכוחנית של ארה"ב בעולם (רע לעסקים). ככלל, תמיד אבכר לתעמלל פסבדו-אג'נדה קונסנזואלית, תוך ישור כיתת הירי לעבר גבולות גזרה מתואמים. כוחנו באחדותנו.
העובדות לא משקרות ואכן התאחדנו. ע"פ נתונים שמביא עיתון 'הארץ', 69% מאזכורי מקיין בעיתונות הכתובה היו ביקורתיים ושליליים (6% חיוביים); מנגד, את אובמה סיקרנו בדרגות שונות של חיוב 71% מהפעמים. גם לראשונה לא טרחתי להסוות את פעולות האיתרוג; לאחר סגירת הקלפיות במזרח, למשל, הצגתי הסקרים ופניתי למצביעים במערב בקריאה נרגשת: "למען אלוהים, לכו להצביע!" (CNN). ניו ז'ורנליזם.
הצלחתנו במאבק בגזענות חלקית בלבד: אומנם נקבע תקדים חשוב שבוודאי יעזור מעתה נגד דעות תיאולוגיות קדומות וגזענות חילונית-"מדעית"; אך מצד שני הן עדיין טבועות באדם, כפי שמשתקף בתוצאות - הלבנים לא התגברו על חרדת ה"אחר" והצביעו עבור הלבן בפער של 12%. גם השחורים לא הפגינו בחירה נטולת פניות בין ערכים, אלא הצביעו כאיש אחד בעד ריאקציה גזענית (95%). זה לא הפריע לי לעסוק רק בכך לאחר הניצחון, חלילה לא בסיום מסתמן של עידן אידיאולוגי. על התחייבויות הבחירות הדמו-סוציאליסטיות, כמוהם לא שמעתי ממועמד ריאלי כבר שלושים שנה, אינני רוצה לחשוב בכלל. בז'רגון שלי סוציאליסט היא קללה.
סכנה קיומית עשינו טעות קשה וזה התברר בנאום אובמה שלשום, כשחזר על כל ההתחייבויות ואף העז לחדד אותן. האיש עצמאי מדי באופן מובהק: גייס מימון הבחירות לבד מדלי עם, תקף את וול סטריט, וושינגטון, והחיבור ביניהם. הטעות היא שדחפנו אותו להיות לעומתי למילייה. נוצרה פה סכנה קיומית למארג הכוחות העכשווי, הוא מחוייב למיעוטים אתניים ואידיאולוגים אחרים, לא לנו, ואף גרוע מכך – מתברר שאובמה באמת מאמין בסיסמאותיו.
אך אל חשש, התמודדנו כבר עם מנהיגים עצמאיים ואהודים מדי. אני אישית הולך לגחך אותו עד שישתוק, ממש כמו שהרסתי את שרה פיילין. ניצני הקמפיין הנגדי התחילו אתמול: אובמה דיבר רק כלכלה, שאלנו שאלה עניינית אחת יתומה ועברנו לעיקר – השד האירני ובחירת כלב נשיאותי. נראה אותו, גיבור מעמד פועלים ג'ון לנוני שכמוהו, נראה אותו גיבור בעוד חצי שנה.
