ישראלים רבים, בלא קשר לשאלה הנצחית האם זה טוב או רע ליהודים, ודאי שמחים על היבחרו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית ורואים בכך מסר פנים-אמריקני ואוניברסאלי של שוויון והתגברות על דעות קדומות. גם מזווית ישראלית טהורה אין לקבל את החשש מפני מועמד שחור, כביכול "מוסלמי", הנגוע בקשר עם אישים אנטישמיים, והמבדיל עצמו מהאגף הניצי ביהדות ארה"ב. אובמה מחוייב לישראל – קיומה, בטחונה ושגשוגה – על בסיס המורשת התנ"כית היודאו-נוצרית, ערכי הדמוקרטיה של שתי המדינות ואינטרסים אסטרטגיים משותפים. ברם, בשני נושאים מרכזיים שעל סדר היום המדיני קיים פוטנציאל לחיכוך בין הממשל החדש בארה"ב לממשלה החדשה שתקום בישראל באפריל 2009.
נטייתו של הנשיא הנבחר, ושל הדמוקרטים בכלל, להידברות עם יריבים בזירה הבינלאומית, באה לידי ביטוי באופן מובהק בסוגיה האירנית. אובמה קרא להידברות ישירה עם אירן, בלא להתנות זאת בהשעיית תוכנית הגרעין. בכך חרג מן המדיניות לא רק של ממשל בוש אלא גם של האירופים. (יתכן שבשל כך הודלפה הסתייגותו של נשיא צרפת מעמדתו "הנאיבית" של המועמד הדמוקרטי). אובמה רואה באירן איום אזורי וגלובלי ובהחזקת נשק גרעיני על ידה כ"בלתי קבילה", ולכן כמובן אינו פוסל את האופציה הצבאית, אשר לגישתו תיהנה מתמיכה רחבה יותר אם תאומץ רק אחרי שארה"ב כבר הוכיחה שעשתה כל מאמץ דיפלומטי אפשרי. מצד שני הוא ביקר לא רק את הרפובליקנים אלא גם את הסנטורית קלינטון בגין רטוריקה לוחמנית ותוקפנית. בראיונות אובמה אינו מוכן להתייחס לאפשרות של כישלון הדיפלומטיה והסנקציות, וטוען שעד שלא ימוצה מאמץ רציני וישיר יש להימנע מרטוריקה מסלימה של "צחצוח חרבות" ו"דיפלומטיית קאובוי". גם זה מהווה סממן לגישה דמוקרטית-אירופאית-"מערבית" יותר, גישה שעלולה להחליש את האיום הצבאי הלטנטי ולכן גם את אפקטיביות הדיפלומטיה.
את פוטנציאל החיכוך בסוגיה זו ניתן היה לשמוע מספר ימים לאחר הבחירות בארה"ב בדבריה של שרת החוץ והמועמדת לראשות הממשלה הישראלית. הגברת לבני הסבירה שבמזרח התיכון מוכנות להידברות ישירה ובלתי-מותנית לאחר כשלון בהפעלת לחץ באמצעות סנקציות תתפרש כחולשה. בתשובה לשאלה מפורשת האם ישראל תומכת במדיניות זו, ענתה לבני בשלילה. (יש להניח שיריבה במרוץ לראשות הממשלה בנימין נתניהו מסכים עימה בנקודה זו). בשלב זה עדיין לא ברור כיצד מתכוון הנשיא הנבחר לשלב בין ניסיון ההידברות הישיר לבין מאמץ הסנקציות המוגבר אשר הבטיח, ובוודאי שלא ברורים סיכויי ההצלחה של מאמצים אלה. לעומת זאת, ברור שיעבור זמן רב מאד עד שאירן תשהה או תעצור את תוכנית הגרעין, או עד שממשל אובמה יכיר בכך שהתהליכים הללו מיצו את תוחלתם. אירן כבר הוכיחה מיומנות רבה הן ב"מריחת" משא-ומתן והן בניצול הזמן הזה להתקדמות טכנולוגית. לממשלת ישראל יהיה קשה מאד לחכות בסבלנות כמעט אין קץ, במיוחד בהתחשב בכך שבבית הלבן יושב נשיא אשר בשלב זה נראה כ'יוני' ביותר מבחינת מוכנות להפעלת כוח מאז הנשיא קרטר.
לגבי מרכיבי היסוד במדיניותה של ארצות הברית כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אובמה ניצב בלב הקונצנזוס הפרו-ישראלי המסורתי בארה"ב. הוא תומך כמובן בפתרון של שתי מדינות לשני עמים; מחויב לעשות כל מאמץ כדי לסייע לישראל להשיג שלום, אך לא יכפה עליה הסדר; מתנגד למה שקרוי "זכות השיבה"; ופוסל את החמאס כבר-שיח עד שלא יעמוד בתנאיה הידועים של הקהילה הבינלאומית. ברם, הרקורד הכולל של אובמה מציג תמונה פחות ורודה מבחינת ישראל.
ראשית, צוות היועצים הוותיק שלו (להבדיל מדניס רוס ואחרים שהצטרפו מאוחר יותר) מורכב מליברלים מובהקים המתמקדים בזכויות אדם, פיתוח גלובאלי, ושיתוף פעולה בינלאומי. זרם זה גם רואה את נוקשותה של ישראל בסכסוך הישראלי-פלשתיני (מגובה בעוצמתו המופרזת של הלובי הפרו-ישראלי) כבעיה המרכזית במזרח התיכון, ולא את האיסלאם הרדיקלי או את אירן. שנית, במישור ההצהרתי, אובמה מבטא עמדה מאוזנת הבולטת בחריגותה בנוף הפוליטי האמריקני. הוא היה המועמד היחיד בשתי המפלגות שלא הביע תמיכה בגדר ההפרדה, אותה בחר להגדיר כ"עוד דוגמא להזנחת הממשל את התהליך המדיני". אובמה גם העדיף את הביטוי "מעגל האלימות הישראלי-פלשתיני" במקום הנוסחה המקובלת בקרב תומכי ישראל – "אלימות פלשתינית ותגובה ישראלית". שלישית, לגבי הסדר הקבע, הוא ביקר את ממשל קלינטון בגין תמיכה בלתי מותנית וחד-צדדית בישראל לאחר כשלון ועידת קמפ דייוויד. כיום אובמה רואה ב"פרמטרים של קלינטון" נקודת מוצא להסדר הקבע, אותם פרמטרים שהרחיקו מעבר לעמדות קמפ דייוויד. ולבסוף, לגבי התהליך הדיפלומטי (מפת הדרכים ו/או אנאפוליס), אובמה אמר שממשלו יפנה לישראל להשתתף באחריות לשינוי הסטטוס קוו ויעזור "לישראלים לזהות ולחזק את שותפיהם שבאמת מחויבים לשלום". זהו ניסוח דיפלומטי למושג לחץ, המצביע גם על כיוונו העיקרי. ואכן, כאשר אובמה מדבר על צעדים קונקרטיים, הוא מפרט רק דרישות מישראל, כגון הקלות על מירקם החיים הפלשתיני והקפאת ההתנחלויות. נעדרת מדבריו התייחסות לתביעות מהפלשתינים, כגון מאבק בטרור או רפורמה ממשלית-דמוקרטית.
לאור כל האמור לעיל, הרושם הוא שאובמה קשוב יותר לזכויות הפלשתינים מאשר לצרכי הביטחון של ישראל, כחלק מהשקפה כוללת על סדר העדיפות הגלובלי של ארה"ב. הוא ככל הנראה יביא איתו יותר תחושת דחיפות לתהליך המדיני, ופחות סבלנות כלפי 'גרירת הרגליים' של ישראל במימוש התחייבויותיה לתהליך המדיני. יש בכך פוטנציאל חיכוך לא רק עם ממשלת נתניהו אלא אפילו עם ממשלת לבני.
מעבר לשתי הסוגיות המרכזיות האלה, ניתן לצפות שממשל אובמה יתמוך בהתלהבות במשא-ומתן בין ישראל לסוריה, אם הממשלה הבאה תרצה להמשיך בו. זה גם תואם את גישתו הדיפלומטית הבסיסית של הנשיא הנבחר; הוא עצמו מעוניין להידבר עם סוריה בעיקר על עירק ואירן; והוא גם אמר במפורש שאם ישראל החליטה שהאינטרס הלאומי שלה הוא להידבר עם סוריה, חובה על ארה"ב לסייע בכך. גם במישור הבילטרלי יש לצפות להמשך היחסים הטובים מאד. הממשל לא יזום קיצוץ בסיוע למרות המשבר הכלכלי. אובמה אמר שהוא לא יקצץ בסיוע החוץ הכללי אלא יסתפק בהימנעות מלהגדילו, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהקונגרס יתעקש לעשות זאת (ואולי בכך לפגוע גם בסיוע לישראל).
אלמלא נקלעה ישראל למערכת בחירות, הייתה יכולה וצריכה הממשלה לנצל את חמשת החודשים הקרובים כדי להשפיע על הממשל החדש לפני ותוך כדי גיבוש מדיניותו. בפועל יקרה ההיפך: כשממשלת ישראל החדשה תיכנס לתפקידה בעוד כחמישה חודשים, יהיה ממשל אובמה במידה רבה כבר מגובש גם בציפיותיו ממנה. הפגישה הראשונה בין הנשיא לראש הממשלה תהיה כמעט בוודאות מצוינת, אולם זרעי החיכוך בסוגיות האירנית והפלשתינית כבר פה.
