אפשר להסתכל על זה במבט משועשע: לא מעט ילדים במאה שערים באו אתמול (שבת) בטענות להוריהם על כך שלא קיבלו את הקוגל המסורתי של שבת. ההורים נאלצו להסביר, שהיה לקוגל שימוש הרבה יותר חשוב ומועיל - לזרוק אותו על ח"כ יעקב ליצמן, כנקמה על כך שחסידות גור לא תמכה במאיר פרוש בבחירות לראשות עיריית ירושלים.
אבל זה כמובן בכלל לא משעשע. כל אלימות היא פסולה וראויה לגינוי, וכאשר היא מתבצעת בידי מי שמתיימרים להיות לא סתם שומרי מצוות אלא אדוקים במיוחד בדתם, היא חמורה שבעתיים. אלא שלא צריכים להיות מופתעים ממנה יתר על המידה.
שורשיה של האלימות החרדית מצויים לפני עשרות שנים, במאבק נגד כל חידוש, ובמיוחד נגד הציונות. כבר במאה ה-19 ידעו ראשי הציבור החרדי בירושלים לחנוק כל התנגדות וכל יוזמה, תוך שימוש באלימות פיננסית: הם ניתקו את ה"מורד" מכספי החלוקה, שהיו מקור הפרנסה היחיד ביישוב של אז, וכך אילצו אותו לבחור בין קבצנות מרודה לבין כניעה. רק מעטים יכלו להרשות זאת לעצמם.
כאשר הגיעה הציונות, עלה המאבק מדרגה (או הידרדר, תלוי בנקודת ההשקפה). באותיות קידוש לבנה התנוססו בכרוזי הרחוב, ה"פשקווילים", דברי נאצה נגד התנועה הציונית ומוסדותיה, וכמובן - נגד הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שדגל במציאת גשר בין הציונות לבין הדת. "אותו האיש" - כונה הרב קוק, כינוי השמור אך ורק לישו. "רע-בנים" כונו שותפיו לדרך, בהם כמה מגדולי הדור. את מגבית "כופר היישוב", שנועדה לממן את ההגנה על היישוב בפני הפורעים הערבים, כינו "מפלצת אימים". למילה "ציונים" הוסיפו את ראשי התיבות שר"י - שם רשעים ירקב. ועוד כהנה וכהנה; והדברים כתובים שחור על גבי לבן באוסף המעולה שפירסמו מוזיאון ארץ ישראל ויד יצחק בן-צבי ("פשקווילים", 2005).
ראשי הציבור החרדי הוסיפו שמן למדורה
לאורך שנותיהם של הבית הלאומי והמדינה, הלך המאבק נגדם ותפס אופי אלים. דוגמאות לא חסרות והן ידועות לכל: יידוי אבנים במכוניות הנוסעות בשבת, שריפת פחי אשפה בכל הזדמנות, מהומות אלימות על-רקע גיוס בנות וניתוחי מתים, ועוד ועוד.
חשוב לומר, שהפעולות הללו היו כרוכות בשורה של עבירות - לא רק על החוק (וזה כמובן לא עניין את הפורעים) אלא גם על ההלכה (שבשמה כביכול נעשו הדברים). הן היו חילול השם - העבירה החמורה ביותר, אשר גם חזרה בתשובה, גם יום הכיפורים וגם ייסורים אינם מכפרים עליה, אלא רק המוות. הן היו כרוכות בגזל - עוון חמור שאינו מתכפר אפילו במיתה. היה בהן חילול שבת - עבירה שעונשה מיתה.
אבל ראשי הציבור החרדי לא מנעו את הפעולות הללו ואפילו עודדו אותן. כל עוד זה היה להם נוח, הם תמכו בשתיקה במקרה הטוב, יצרו אווירה פרו-אלימה במקרה הביניים ושפכו שמן על המדורה במקרה הגרוע. מאבקים פנים-חרדיים ליבו את האש, כאשר קבוצות שונות החריפו את האלימות על-מנת לזכות ביותר תמיכה וכסף.
אך אלימות היא כמו נשק ביולוגי: שינוי בלתי צפוי ברוח - והתוקף הוא הנפגע. ברגע שהאלימות הפכה להיות כלי מקובל במאבקים החרדיים, היה ברור שהיא תהפוך לכלי מקובל לא פחות גם במאבקים הפנימיים. זה התחיל במה שנתפס כמטרות לגיטימיות כביכול; משמרות הצניעות הן הדוגמא הבולטת ביותר. בחורים צעירים תקפו נשים בבתיהן, בשמה של הצניעות כמובן, תוך שהם עצמם מכים (איסור תורה), הורסים (איסור תורה) ונוגעים בנשים (איסור תורה).
עוד קצת שמן: תופעת השבאבניקים
בינתיים התרחשו עוד כמה תהליכים שהגבירו את השימוש הפנימי באלימות. כל בחור חרדי מחוייב למצוא את מקומו בישיבה כלשהי, גם אם אינו מתאים או אינו רוצה. התוצאה היא, שאלפי בחורים רשומים בישיבות - גם לצרכים תקציביים - אך למעשה מסתובבים בחוסר מעש ברחובות. בציבור החרדי הם מכונים "שבאב" - פרחחים. אין להם שום משמעת, הם לא מקבלים חינוך, הם מתוסכלים. וכמו בני-עשרה רבים אחרים במצב כזה, הם פונים לאלימות. ראשי הציבור החרדי התעלמו מהסוגייה, ורק בשנים האחרונות מתחילים פה ושם לדבר עליה - אך הפתרון אינו נראה באופק.
גם תנאי החיים והמגורים בריכוזים החרדיים עשו את שלהם. הצפיפות, הדוחק, העוני - גם אלו מהווים בכל מקום חממה לאלימות. המתח הבלתי פוסק הכרוך בחיים בשכונות עוני (ואין הגדרה נעימה יותר לרבים מריכוזי החרדים) מתפרץ בסופו של דבר - תחילה באלימות מילולית ולבסוף באלימות פיזית. גם כאן נושאים ראשי הציבור בחלק ניכר מהאחריות, שכן הם המונעים יציאה לעבודה, שהיא המפתח להיחלצות ממעגל העוני.
אלו הם מרכיביו של התבשיל: עשרות שנים של אלימות כלפי מי שאינו מסכים עם הציבור החרדי, הפיכת האלימות למכשיר מקובל ואפילו רצוי, אלפי צעירים חסרי מסגרת, תנאי חיים קשים.
וכך אנו עדים לשנים של מכות בישיבת פוניבז', כולל בימים הנוראים; חרפות וגידופים בין רבנים ומחנות; איומים על מי שמשתתפים באירועים "פסולים" ואף מניעה פיזית של הכניסה אליהם; גירושים פומביים מבתי כנסת; מודעות אבל פיקטיביות; מכות בין חסידים של חצרות המתחרות על עמדת מנהיגות; והטלת קוגל בפניו של חבר כנסת.
הקו ברור
סביר להניח שיש עוד לא מעט אירועים, אך הללו אינם יוצאים החוצה בשל סגירותה של החברה החרדית. אך הקו ברור, גם מהמעט יחסית שאנו יודעים: יש בין יראי ה' הללו, החרדים לדברו, אוכלי "גלאט" ושומרי שמיטה לחומרה - יש ביניהם רבים המחללים שם שמים בפרהסיה, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.