"חייל פיהק בטקס לזכר רבין וייאסר לעשרים ואחד יום" - בישרה הכותרת באתר חדשות (NRG, 12.11.2008). לא, רשימה זו אינה מתיימרת לקבוע כי טקסים ממלכתיים, ודאי לא אלה לזכרו של ראש הממשלה רבין, ראויים לביטול, ואף אינה מצדיקה זלזול או פגיעה בכבודן של המסיכות הלאומיות. אך יש משהו בהתייחסות הממסדית לטקסי יום השנה להירצחו של רבין, שאין בהתייחסות הממסדית לטקסים האחרים - סוג של אימפריאליזם טקסי, הקפדה יתרה, עירנות אין קץ, העושה לאיתור כל מי שעשוי להיחשד כלא שייך לקבוצת המכבדים, המוקירים או המזדהים.
קשה להאמין שחייל, שככל הנראה חזר מפעילות מבצעית כזו או אחרת, אשר היה נתפס שואף אוויר לריאותיו במהלך טקס אחר, היה זוכה להתייחסות כלשהי. אך בימי הזיכרון ליצחק רבין - שמראשיתם אינם קשורים כלל להנצחה וממוקדים בעיקר בקידום אג'נדה פוליטית - יש איזה בון-טון לזהות כל מי שחשוד בכיבוד בלתי מספיק. די דומה לנוהג של אמצעי התקשורת לאתר בימי הזיכרון לחללי צה"ל את אותו חרדי במאה שערים שאינו עוצר עם הישמע הצפירה, או את האנטי-ציוני שאינו עומד דום עם הישמע ההמנון - שתי תופעות שאכן ראויות לגינוי, אך אין להשוות ביניהן ובין "משטרת המחשבות החברתית" הפועלת מדי שנה ב-4 בנובמבר, זו שמסמנת את מוקירי "מחנה השלום" כ-"אנחנו" ואת האמביוולנטיים לגבי תכניו של היום - כ-"הם".
סמל של "חצי העם" רבין הוא מיתוס פוליטי בחברה הישראלית. כך עוצב זכרו. בדומה למיתוס של קנדי או של לותר קינג, אין למוקירי דרכו להלין על כך שהפך לסמל של "חצי העם", כפי שכינה זאת הנשיא שמעון פרס, ולא לסמל ממלכתי-קונסנזואלי. סמל לחצי עם, נציין, הוא הישג משמעותי לכשעצמו. בחברה הישראלית המתפוררת למה שאהרן ברק כינה "עממים" - שלל קבוצות בעלות זהות מגזרית - מפליא שיש סמל אחד שמאחד מחנה; מחנה - אך לא ציבור שלם.
לא ניתן להפיץ את "קדושת היום" לכלל הציבור, משום שאין בטקסים הנהוגים בו, לפחות עד היום, עיסוק בסוגיית התרבות הפוליטית, דיון מעמיק בתנאים המאפשרים חלילה וחס רצח פוליטי, ובוודאי שלא התמקדות ברכיבים הקונסנזואליים של רבין - כפלמ"חניק, כרמטכ"ל, כשר ביטחון או כראש ממשלה שומר חוק, שהקדים תרופה למכה והתפטר על עבירה שביצעה רעייתו. לטקסים מוזמנים אחר כבוד אלה המוכנים להישבע בהם לקידום דרך אוסלו. במיוחד זוכים לכבוד ה"מומרים", אלה אשר חזרתם בתשובה הובילה אותם לגילוי האור דווקא כאן, באופן שמזכיר לא במעט את שילובם של חוזרים בתשובה בערבי ההמונים של הרב אמנון יצחק או מחזירים בתשובה מסוגו. גם שם, כפי שממחישים מחקריו האנתרופולוגיים העשירים של הסוציולוג ניסים ליאון, הטרמינולוגיה מפרידה בין ה"אנחנו" לבין ה"הם".
לציבור הרחב קשה להתחבר לטקסים כאלה. הטקס הוא המקום בו היו"ר החדש של מפלגת העבודה מגיע כדי להישבע ל"דרך רבין", לא זאת הצבאית או החלוצית - אלא הפוליטית, בימה בה נואמים ראשי מפלגות השמאל הציוני אל מול כיכר עמוסת טישרטים וסטיקרים המעטרים מערכות בחירות.
יש כמובן גם דרך אחרת להנציח מנהיגים. את זכרו של מנחם בגין בחרו מוקירי זכרו למקד סביב הקמת המדינה והסכם השלום עם מצרים. אין שם התעקשות להצדיק את מלחמת לבנון הראשונה שפרצה בעת כהונתו האחרונה. ואילו הנצחתו של רחבעם זאבי מדגישה את הגותו האינטלקטואלית בסוגיות ארץ ישראל, כמו את מורשת הקרב שהנחיל ליחידות החי"ר ואת תורת הלחימה של כלל צה"ל. אין שם התעקשות על טיפוח רעיון הטרנספר ועל תזכורת בלתי פוסקת למפ"ם כי היא כור היווצרו. גם במכון בן-גוריון בשדה-בוקר מעלים על נס את הקמת המדינה ואת המלחמה על עצמאותה, ואין שם התעקשות להצדיק את הסזון או את גינוי ההיערכות למלחמת ששת הימים. הנצחה וזיכרון אינם שיעור בהיסטוריה, אלא אקטים תרבותיים המכוונים, ביודעין, לייצר מיתוסים, הסכמות, הערכה והוקרה חברתית, לחבר קהלים בחברה לרכיבים בדמותו של אדם שיש לגביהם תמימות דעים.
אין זה אומר, כמובן, שאין לגיטימציה להנציח את רבין, כמו כל מנהיג אחר, כמיתוס פוליטי, כלומר כמי שהתווה דרך אידיאולוגית אשר ימי הזיכרון הם ההזדמנות לקדם אותה. אך מי שבוחר בדרך זו - עליו לקחת בחשבון כי מחירה של בחירה כזאת הוא הסתפקות בקהל פוליטי תָחום, ואל לו להלין על הסתייגותו של כלל הציבור מכך. היות שזוהי אסטרטגיית הזיכרון שנבחרה על-ידי סוכני הזיכרון האחראים לטקסי האזכרה השנתיים ליצחק רבין - מן הראוי להפסיק "לחפש" בקפידה את המסויגים כלפיה, קל וחומר את אלה שמעזים לפהק במהלך ההפקות המועלות בה. גם אם אותו חייל פשוט היה עייף מפעילות מבצעית, יש להודות על האמת: ריטואל ההנצחה, אשר שנה אחר שנה מנחיל אכזבה למצפה למצוא בו את השינוי ומוצא שוב ושוב עצרת פוליטית שחוקה - הוא מעייף משהו, ומוציא מהצופה בו, מה לעשות, פיהוק.
