גם אם הבלתי יאמן התחולל בארה"ב, היינו בחירתו של נשיא שחור, אין ספק שהחברה האמריקנית חצתה את הרוביקון. ניתוח הנתונים של הבחירות בארה"ב מצביע על כך שהשינוי הכה מהותי, התאפשר כתוצאה של התגייסות הצעירים למאמץ לקטוע את הדשדוש ולהביא לשינוי אמיתי. גם אם לכאורה נדמה שאין קשר בין שינוי לבין גילם של המועמדים, הרי שבפועל יש קשר הדוק. אמריקה כיום מסמלת שיש מקום לצעירים ליד הגה השלטון ושינוי אינה מילה גסה כלל. יש לנשיא הנבחר 8 שנים לכל היותר להוכיח את יכולותיו להביא לשינוי הכה מיוחל שאמריקנים רבים כל-כך רוצים בו.
לא כל מה שטוב באמריקה טוב לישראל, ובכל זאת יש ללמוד מן האמריקנים דבר אחד בסיסי: שנים רבות בשלטון גורמות לסיאוב המערכת כולה ולתופעות שליליות אחרות, דוגמת שחיתות.
המשטר הפרלמנטרי הישראלי אינו גרוע, אלא הפוליטיקאים הבאים בשעריו. רבים הם אלה המבקשים לשנות את המשטר הפרלמנטרי למשטר נשיאותי. אין כלל ודאות שהמשטר הנשיאותי יפתור את כל הבעיות. אין כל ערובה שדווקא להפך. הדמוקרטיה הישראלית צעירה מדי לשינויים נוסח ארה"ב - לה יש מסורת דמוקרטית של מאות שנים, למרות כל הפגמים שלה.
אין אזרח בישראל, ככל הנראה, שלא סולד מאותן דמויות ה"משחקות" במגרש הפוליטי והמבקשות את הבכורה. שנים רבות שפרצופיהם של אותם אנשים ניבטים מתוך מקלטי הטלוויזיה, אותם הקולות בוקעים ממקלטי הרדיו, עד כדי מיאוס. אין לדמויות המרכזיות בפוליטיקה הישראלית שום מסר חדש, שום תוכנית עבודה מרעננת, שום סיכוי לשינויים מהותיים. הציבור הישראלי מכיר אותם היטב, אולי אפילו יותר מדי.
במקום לשנות את המשטר הקיים, יתכן והגבלת קדנציה של ראש ממשלה וממשלתו לשבע שנים בלבד ולאחר מכן הביתה, זהו פתרון סביר. שבע שנים הן מספיק זמן כדי לשנות דברים במדינה ומאידך, קדנציה אחת לא תאפשר הסתאבות והשחתה של כל מידה ראויה. סביר להניח שרוב הפוליטיקאים לא ירצו בפתרון זה, אך אם נשארה טיפה של הגינות בקרבם, אין לפסול את הרעיון על הסף אלא יש לדון הן ביתרונותיו והן בחסרונותיו. דיון מעמיק ולא רגשני עשוי להוכיח שיש בהצעה זו הגיון רב.
הגבלת הקדנציה לשבע שנים בלבד אינה יכולה לבדה להוביל לשינוי מהותי, לכן יש צורך בצעדים מנהליים נוספים אשר יסייעו בהצלחת השיטה. אחת הדרכים היא ניתוק מוחלט בין השרים לפוליטיקה מפלגתית. כן, יש לקבל את הדגם האמריקני של טכנוקרטים המבצעים את המדיניות של העומד בראש הפירמידה. יהיו כאלה אשר יקראו לכך העמקת הפרדת הרשויות. אין בכך כל פגם אלא להפך. כיום נוצרה בישראל מציאות אנומאלית לחלוטין: קרוב לשלושים חברי כנסת אינם מתפקדים משום היותם שרים או סגני שרים. אי לכך, במקום 120 נבחרים שאמורים לעסוק במלאכת החקיקה, הביקורת והבקרה על הרשות המבצעת, הם בעצמם חלק מן הרשות המבצעת. אם רק 90 ח"כים מסוגלים לתפקד כמחוקקים, מדוע יש צורך ב-120? יש להפריד לחלוטין בין נושאי המשרות המיניסטריאליות לבין הפרלמנטרים. עבודת הנבחרים בכנסת חייבת להיות עיקר תפקידם ולא משרות אחרות. בשיטה החדשה יש להעניק לכנסת סמכויות בקרה אמיתיות אשר ימנעו תופעות שליליות העלולות לפגוע בדמוקרטיה.
כדי לייעל את השיטה יש לקבוע בחוק שהאדמיניסטרציה הממשלתית חייבת להיות מקצועית ונטולת כל קשר לפוליטיקה. יש לבטל כל משרות האמון שמאחוריהן מסתתר מתן אתננים למקורבים פוליטיים. הפקידות חייבת לבצע את אשר הדרג הנבחר רואה כמדיניות נכונה. אסור לפקידות ליטול חלק בשיקולים המנחים את הנבחרים אלא אם רצונם של אלה להיוועץ בה. מי מבין הפקידם אינו מוכן לבצע מדיניות השר, עליו להתפטר. בכך תופסק התופעה הפסולה של גדודי מקורבים ה"כובשים" את לשכות השרים הפוזלים אל עבר הבחירות הבאות. השר רשאי למנות מתוך הפקידות הקיימת את מי שנראה לו כמתאים ביותר לתפקידים השונים.
הגבלת הקדנציה של ראש הממשלה לאחת בלבד והסתמכות על טכנוקרטים, הן כשרים והן כפקידים בכירים, תקטין למינימום את השחיתות הפוליטית והשלטונית. לשרים לא תהיה אפשרות להבטיח תפקידים בכירים תמורת תמיכה פוליטית, ומאידך הפקידים המקצועיים באמת יעסקו בביצוע המדיניות.
והחשוב שביתרונות בשיטה המוצעת: יש לאמץ בפוליטיקה את האמרה המפורסמת לפיה לכל אחד יש מחליף. לא ייתכן שהציבור הישראלי ייתקע עם אותן דמויות שנים אין ספור. התחלופה של האנשים בריאה לפוליטיקה אך יותר מכל בריאה לחברה.
