גזר דינו של בעז יונה - צודק או לא?

האם שבע שנות מאסר בפועל ופיצוי כספי בסך של שמונה מיליון שקלים שנגזרו על בועז יונה בגין מעשיו בחברת חפציבה הם עונש הולם? נפגעי יונה עשויים לומר כי זהו ביטוי של אי-צדק, עונש קל וסלחני שאין בו כדי לרפא את הנזק העצום שנגרם להם. כך לעניין עונש המאסר ועל אחת כמה וכמה לעניין גובה הפיצוי שאינו משפה על הנזק. מכיוון שקשה להלום עונש מאסר מתאים, וקל להביא טיעונים בעד החמרה או הקלה לפי עניינו של הכותב, בחרתי להתמקד בחלק השני של גזר הדין - רכיב הפיצוי. אולם מכיוון שפטור בלא כלום אי-אפשר, כדאי להזכיר כי עונש של שבע שנות מאסר הוא פחות בהרבה מהעונש שהוטל בפרשות מרמה במימדי ענק אחרות: נמוך מעונשה של אתי אלון בפרשת הבנק למסחר (17 שנות מאסר), נמוך מהעונש שהוטל קודם לכן על רמי דותן בגין גניבת 12 מיליון דולר בהיותו ראש להק ציוד בחיל האוויר (13 שנות מאסר), נמוך מעונשו של מיכאל צור (15 שנות מאסר) על עבירות גניבה, מרמה ושוחד. לעומת זאת, העונש שהוטל על יונה זהה לעונשו של יושב-ראש בנק צפון אמריקה, יהושע הלפרין, שהביא לקריסת הבנק. עונש של שבע שנות מאסר הוא "תעריף" גבוה מן המקובל בענישתו של מי שהורג בתאונת דרכים גם יותר מאדם אחד; זהו בוודאי עונש חמור מזה המוטל כעניין שבשגרה בעבירות אינוס; עוד לצד הקולא נאמר כי כל עונש מאסר אין בו כדי לרפא את חוסר האונים, הזעם, התסכול הנפשי והמצור הכלכלי שהיא מנת חלקם של נפגעי קריסת "חפציבה". עונש מאסר גבוה הוא אולי פורקן לרגשות נקם וזעם אך הוא יקר ואינו מועיל לתיקון נזקם של קורבנות המרמה. לעומת זאת, רכיב הפיצוי, ובמיוחד הכפלת גובה הפיצוי שהוסכם בהסדר בין יונה והמדינה, מנסה להיטיב את מצבם של נפגעי העבירות של יונה. בהכפילו את גובה הפיצוי שנקבע בהסדר עם המדינה מתח השופט רביד ביקורת על המדינה בשני עניינים: האחד הוא התעלמות התביעה מחובתה של המדינה לדאוג לזכותם החוקתית לדיור של נפגעי יונה. על כך יש להטעים כי היקפה של הזכות לדיור אינה נהירה בתחום המשפט החוקתי, על אחת כמה וכמה לא ברור מה עניינה של הזכות בקציבת עונש פלילית. גם אם סבור בית המשפט כי כולנו, בהיותנו אזרחים משלמי מס, חבים לנפגעי חפציבה את דירותיהם בשל זכותם החוקתית לדיור, לגמרי לא מובן מדוע הפרת חובת המדינה בעניין זה היא עילה להחמרה בעונשו של יונה. האמנם הסעד כנגד הפרת חובת המדינה הוא להטיל עונש על אחד מאזרחיה? זעם ללא טעם הביקורת השנייה של השופט רביד על הפרקליטות היא על כך שלא נתנה משקל לסבלם של נפגעי העבירה ושלא הביאה לידיעתם את זכותם להשמיע את קולם בבית המשפט על-ידי הגשת "הצהרת נפגע". אמנם, הנגשתם של דיוני בית המשפט לקורבנות עבירה היא שינוי משמעותי בהליך הפלילי, שהושג בעקבות חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה. אולם דווקא כאשר מדובר בפגיעה בעלת אופי כלכלי מובהק, מוחלש האינטרס האישי שיש לכל אחד מנפגעי העבירה בנפרד. לפגיעה פיזית או נפשית יש מאפיינים ייחודיים לכל נפגע. יש להניח כי תינתן משמעות לקולה של נפגעת בעבירות מין או של בן משפחתו של אדם שנהרג בעבירה. ניתן להבין את הצורך שיש לקורבן עבירה שיהיה לו יומו בבית המשפט וכי מאפייני הפגיעה המיוחדים בו יילקחו בחשבון בעת קביעת מידת העונש. דווקא כאשר מדובר בפגיעה כלכלית, קניינית, באלפי משפחות, תוכל התביעה כללית להשכיל להביא את הסבל הקולקטיבי בטיעוניה לעונש ואין תועלת מיוחדת בהגשת "הצהרות נפגע" מרובות. קשה להניח שהשופט רביד היה טורח על עיון באלפי הצהרות מעין אלה וקשה אף יותר להבין כיצד הוצאת המשאבים הכרוכה בהגשת אלפי ההצהרות לבית המשפט הייתה מועילה לשקילת העונש או אף לתחושתם של נפגעי העבירות של יונה כי קולם נשמע בבית המשפט. נדמה לי כי דווקא במקרה הזה, העמידה על הזכות הדיונית איננה אלא דקדוק פורמלי ולא נושא לביקורת מהותית. במיוחד כך שעה שהשופט התיר לנפגעת אחת לספר את תלאותיה בפניו. יכולתי גם למתוח ביקורת על אופן השימוש בסמכות להטיל פיצוי לטובת נפגעי העבירה. אך נדמה לי שדווקא כאן הביא השופט רביד לביטוי תפישה של צדק מעשי אגב מיצוי (שלא לומר כיפוף) הסמכות הפורמלית. בועז יונה הוא ככל הנראה פושט רגל שאין בנכסיו כדי להטיב את מצבם של נפגעיו. אלו הרי יכולים כעת לתבוע את מלוא נזקיהם ממנו בהסתמך על פסק הדין המרשיע בפלילים והם אינם מוגבלים לסכום של 8 מיליון שקלים שננקב בגזר הדין. אלא שהכל יודעים כי אין דרך לגבות מיונה סכומים משמעותיים. הטלת החיוב בפועל על קרובי משפחתו היא צעד חשוב, גם אם שנוי במחלוקת, כדי להביא את יונה להתאמץ להמציא מקורות לשיפוי מקצת הנזק שגרם. נותר רק לקוות כי אכן רכיב זה של העונש יקויים ובכך יועיל ההליך הפלילי להטבת מצבם הממשי של נפגעי עבירה ולא רק יאפשר פורקן של רגשות זעם כנגד העבריין.