ימים קשים עוברים על בעלי ההון וגם על השמאל הכלכלי המתון. יש להודות באמת - אפסו סיכוייו של שר הביטחון ברק להחליף את רה"מ אולמרט. אם לשפוט ע"פ תקדים הנשיא פרס, הגלגל אולי עוד יתהפך, אך התברר סופית שלא הפעם. שרשרת ניסים תחולל אולי 25 מנדטים לעבודה, לא יותר. עם 25 לא יוכל ברק להוביל גוש חוסם בלא לשון המאזניים, מפלגת קדימה.
תקוות רבות ולוחמת מאסף עיקשת לא הועילו, הפור נפל. התקווה התחלפה בייאוש. מקוננים בשכר מספידים כבר שבועיים, וסוקרים מגשימים נבואתם, גם אם לא במניפולטיביות לשם שינוי. מבין בעלי הטורים המשפיעים, נותרו אחד וחצי שתומכים בברק. פלא גדול איך האיש עדיין עומד ונלחם.
משקולות צוואר רבות נכתב על הנזק המצטבר לעבודה מישיבתה בממשלות הליכוד וקדימה, על תחלופת יושבי הראש, על תהליכי אוסלו וההינתקות. גם זיהויה של המפלגה בשוגג עם ציבור מסוים עדיין מונע ממנה גישה לשכבות רחבות ומצולקות, למרות השנים שעברו. משקולות כבדות היו תלויות על צוואר היו"ר ברק כבר ביומו הראשון בתפקיד, אך גם ציפיות גדולות נתלו בו - לעצור דירדור הסלע. מקצועו של ברק הוא הבלתי אפשרי ומ-5% אחוזי תמיכה לפני הפריימריז טיפס ל-30% אחריהן.
רוב מכריע בחבטות שחטף ברק בתוך ביתו היו קטנוניות ומונעות-אינטרס. עקבתי והשבתי כאן עליהן לאורך חצי שנה, אך עם שתיים אני נאלץ היום להסכים. ברק לא מאציל סמכויות, בעיקר לא בתחום הפוליטי; אין צוות "חווה" ערמומי, יש וואקום. פועל יוצא מכך הוא שלא השכיל לנצח בבחירות האמיתיות של ישראל, לא בקלפי אלא מבין מאה-ומשהו שוכני השחקים. שנית, אי אפשר שלא להודות בבעייתיות של הטפה נגד "חזירות קפיטליסטית" ממגדלי אקירוב. לטעמי אין בכך סתירה, דווקא מי שהסתובב בחוגים אלו יכול להעיד, אך זהו בהחלט כישלון תדמיתי צורב וכובל.
אם היה מקשיב הייתי מספר לו (אני הכלומניק) על הנ"ל בקיצור נמרץ. ניסיתי בפגישה ובמכתב לעיתון הארץ כבר לפני שלוש שנים, עכשיו זו כבר תמימות בדיעבד, "אמרתי לך". וינסטון צ'רצ'יל פתח כל יום בריקון בקבוק שרי, וגם בשיאי המלחמה היה מסתגר ימים בדכאונו, מסרב לראות איש. מסיפרו המצויין של דן מרגלית ניתן להשכיל על הרגלי השתייה של מנהיגנו בשנות השבעים. ההשוואה מוגזמת אך רוצה לומר: בעיות אישיות סבירות (לא שחיתות!) אינן סותרות גדולתו של מנהיג.
הויכוח האמיתי מתחת לתדמיות ולפסטיבל הספדים מבעבע הדבר האמיתי, ויכוח רעיוני עולמי על השיטה. האמריקנים יחליטו עבורנו כרגיל, ובינתיים הויכוח קורע השמאל לשניים. הרקע אינו מדיני אלא כלכלי-חברתי. רוב "מחנה השלום" ימני מבחינה זו, אך נראה שהמיעוט נעמד על רגליו האחוריות, גם במחיר מהפך ימני (מדיני) בשלטון. את האלקטורט השמאלני מארחת קדימה, מפלגה שהמשיכה ללא סייג במדיניות שר האוצר נתניהו, מפלגה שנשענת על תומכים "ליברלים", לפחות כלכלית, ושוללת תדיר ערכים סוציאל-דמוקרטים. לדוגמה, לפני הבחירות האחרונות דיבר אולמרט, ממש כמו בוש, על קפיטליזם עם חמלה. הכוונה היא כמובן לחמלה מופרטת במקום צדק, גאידמק ולבייב במקום ממשלת ישראל (מהן מקורות החמלה לאחר קריסתם?).
הויכוח מתמקד בשאלה האם ימשיך לגדול הפער בין החזק לחלש, או לחלופין שהחזק יקבל קצת יותר מהחלש שיקבל קצת פחות, אך רק קצת. שמאל בנוסח קצבאות Flat, גירעון, מיסים ורשת ביטחון למניות איננו הערך המבוקש. נטען שזהו שמאל ישן. החדש, נאו-סוציאליזם, משלב בגרעינו יחדיו הן את חוקי מאבק ההישרדות הגלובלית, והן מתן מענה ממוקד לנקודות תורפה של השיטה הקפיטליסטית. על הריישא אמון דארווין ואת הסייפא היטיב לנתח ממציא המילה מרקס בספרו הכלכלי "הקפיטל" (כרך 1).
ריאל פוליטיק קל לתמוך במועמד לא ריאלי, דניאל בן סימון ושלי יחימוביץ למשל היו יכולים להיות ראשי ממשלה מצויינים לדעתי. אך קשה להתפשר ולבחור בין לבני ונתניהו. זוהי דילמה כי יש משהו אנרכיסטי והזוי ביציאה נגד הקונצנזוס, בהחלשת מפלגות השלטון. אי תמיכה בלבני עלולה להיות גול עצמי לשמאל. מצד שני, היד מסרבת לתמוך בקדימה, מפלגה בה שלושה שרי אוצר אחרונים ברציפות נמצאים בהליכים פליליים. האם להצטרף לעגלת משמיצי ברק ונתניהו או להעדיף טובת הרעיון – באופוזיציה.
בעיר רחוקה ב-1998 צפיתי בקלוד לנצמן מראיין את סגן הרמטכ"ל ברק בסרט " צה"ל". מאז אני עוקב, מופתע מחדש, ומהנהן. לאותה עיר הגיעה גם ספרו של נתניהו "מקום תחת השמש" - משנה אידיאולוגית סדורה, בה מפורטים באופן הוגן גם חסרונותיה. שני מנהיגים עצמאיים ובעלי תחושת שליחות פנימית. לשניהם ברורה הדרך לבצע שינוי אמיתי. עדיף ש-90% מהציבור יחוו בדיוק ולאורך זמן מהי אותה חמלה שמבטיחים הימנים. עדיף על ממשלה חצויה בליבה, לא כשרה, כאילו שמאלנית.
קישור לראיון אתמול ברדיו ללא הפסקה:
[קישור]