הבשורה על-פי בני בגין

בני בגין חזר לליכוד ופרש את משנתו ('הארץ', 7.11.2008). לפי דבריו הוא כבר לא "ימין הזוי": "אם אני אומר שאין סיכוי לשלום בשנים הקרובות, זה לא קיצוני". ומי האסמכתא? הנשיא שמעון פרס, ה"אדם לכל עת". האדם שגם נואם בעצרת השלום לזכר רבין, וגם מעתיר שבחים מופלגים על הערכים "הרוחניים" של הרב עובדיה יוסף. לדעת מר בגין, בשנים הקרובות "אין על מה לדבר ואין עם מי"; "אפשר לדבר על צרכים הומאניים - איכות חיים, מים וביוב". יחסים "הומאניים" (!) בין הכובש ובין הנכבש והמושפל. ועוד שאלה מר בגין: האם שיפור היחסים "ההומאניים" יכלול גם מתן זכות בחירה? ובהמשך, הכישלון של "הסכם אוסלו" ושל הנסיגה החד-צדדית, הוא כישלון שהאשמים היחידים הם הפלשתינים. מר בני בגין הוא כידוע "איש כבוד". מפתיע לכן הציטוט: "גם חברי בשמאל אינם מטיפים ליציאה חד-צדדית של צה"ל משטחי יו"ש". יש פה הטעייה מודעת או היתממות. ראשית, מעניין מי הם "חבריו מהשמאל"? אין להם שמות? ושנית, האם מר בגין לא זוכר שרעיון ההינתקות החד-צדדית היה של שרון ומקורביו, בניגוד חריף לעמדת השמאל שתבע נסיגה מעזה תוך הסכם ולא נסיגה חד-צדדית? מר בגין אינו חושש שקיפאון מדיני יביא לאינתיפאדה חדשה: "הקיפאון לא בגללנו, אלא בגללם". חד וחלק. האם מר בגין מגיע מכוכב לכת אחר?! הוא לא שמע על המתרחש בגדה?! על מצוקות הקיום, ההשפלות, ההתעמרות והפוגרומים?! זאת גם ההזדמנות להזכיר כי המושג "שלום" הוא רחב. בינינו ובין מצרים יש "שלום". פרט להיבט הפורמאלי (שאין לזלזל בו) של חילופי שגרירים, ה"שלום" הוא מאד קר. העוינות כלפי ישראל מצד חוגים רחבים וארגונים שונים בעלי השפעה (שחלקה, ללא ספק, הוא תוצאה של המצב בגדה ובעזה) היא רבה מאד. אבל העובדה המכרעת היא שלא יורים, לא הורגים ולא נהרגים. וממצב של "שלום קר" יש סיכוי לשלום "חם". וזה גם ביחס לפלשתינים. בין כיבוש דורסני, ובין "שלום" יש שלבי ביניים (שאחד מהם הוא ה"הודנא" שאותה מציע החמאס), שעשויים גם להוביל באופן הדרגתי לשלום. ואילו המצב הנוכחי טומן סכנות רבות, ו"שיפור הביוב" ו"איכות החיים", היא לעג לרש. האופטימיות של בגין היא אכן הזויה. מר בגין תומך גם בהכרזתו של נתניהו "שרמת הגולן תמשיך לשמש חגורת ביטחון לישראל". המשך הכיבוש של חלק מסוריה, ללא הסתכנות במלחמה עקובה מדם, זה "לא הזוי"?