מחשבות על דמוקרטיה (כביכול) בישראל

א

לקרוא את העיתון היומי זוהי משימה שקשה להישאר אחריה שלווים. אני מכיר אנשים שמשמיעים קולות צקצוק בקצב סטקאטו כשהם עוברים על הכותרות. עורכי העיתונים שמו לב שמספר העיתונים גדל ולכן הכותרות מתוכננות "לצעוק" אליך המעלעל ולגרום לך לתגובה רגשית חיצונית. חיוך או צקצוק.

ב

אנחנו מצויים כביכול במשטר דמוקרטי. האמת היא שאין לנו השפעה על הרכב הרשימות. אם תבדקו כמה בוחרים מצביעים בפועל בפריימריז של כל מפלגה גדולה (קדימה, ליכוד, עבודה) וקובעים את הרכב הרשימה, תגלו שמדובר בפחות משני מנדטים. בין 30,000 ל-50,000 מצביעים. וגם אז אין להם שליטה על מי ימונה למשרת שר ולאיזה משרד. אם בחרתי להשפיע על הפריימרי של מפלגה מוגדרת, יתברר לי שאני כבול אליה. אסור לבוחר להשפיע על הפריימריז של יותר ממפלגה אחת. ולמי יש סבלנות להיות במפלגה X חודשים כדי לקבל את הזכות. וטרם הזכרתי את המפלגות שהמועמדים בהם נבחרים בשיטה של ועדה מסדרת או איש אחד קובע. את הרשות המבצעת, השופטת, והמבקרת ודאי שאנו לא בוחרים. אין לנו גם מושג ירוק מהי עמדתם בנושאים שונים. אותם בוחר פורום מצומצם של מביני דבר. יתרה מכך, אם אחד מחברי הכנסת (שבחרנו כביכול) יעשה את הרע בעיננו בעת כהונתו, לא נוכל להדיח אותו. גם אם נהיה ברוב דעות. חבר הכנסת אינו "שייך" אלינו כמו לדוגמא סנטור בארה"ב באזור הבחירה שלו. כך שבעצם אנו חסרי כוח השפעה. מבחן הדמוקרטיה הוא נושא פילוסופי, תיאורטי לחלוטין. לכל היותר אנו יכולים להעלות או להוריד מפלגה ספציפית אך לא להשפיע על הרכבה. אנו שבויים בפועל במיתוס של דמוקרטיה. אך חלק הולך וגדל מהציבור שם לב לכך ולכן מספר רב של מצביעים מדירים את רגליהם ביום הבחירות מהקלפי.

ג

בעיניי הנבחרים לכנסת, מיד לאחר שנמנו תוצאות הבחירות, אנחנו המצביעים לא נחשבים. לדעתם, אנו לא יודעים או מבינים את עול השלטון. את השיקולים. את האלטרנטיבות. גם לא יספרו לנו. זה מורכב מדי אפילו לחברי הכנסת ובפועל חלק מצומצם מביניהם מניע בפועל את הספינה. אנחנו הבוחרים מתבוננים במבחן התוצאה. ובמהלך הקדנציה שחלפה אין בור שלא נפלנו אליו. המלחמה ואופן הטיפול בה, ההינתקות ואופן הטיפול בה, הירי הבלתי פוסק במשך שנים על אזרחים ללא אמצעי מיגון, פרשת המים החסרים, העובדה שאנו עומדים להקים תחנת כוח פחמית חדשה כיוון שלא השכלנו לפתח אמצעי אנרגיה אלטרנטיבי. לדוגמא, בכוח השמש. החינוך הקלוקל של ילדנו שבאה לידי ביטוי בבחינות בינלאומיות, המשטרה חסרת האונים, המחסור במערכת הסעת המונים בשנות ה-2000. האם ידועה לכם מדינה אירופית שאין לה רכבת תחתית? העניים בבתי התמחוי שמי שמטפל בהם בפועל הן עמותות ומתנדבים עם תרומות מהציבור, לא מהמדינה, וקצבאות הנכים ונרדפי הנאצים שניתנים במשורה, וכעת גם הבעיה הכלכלית. הבה נתעכב מעט על נושא טרי זה. מזווית הראייה שלי איש לא בדק באופן רציני את רמת המינוף של החברות הנסחרות בבורסה. ממש כמו שבודקים בכל רבעון נזילות של בנקים. כנראה גם שאיש לא בדק באופן רציני את יכולת הפירעון של חברות ציבוריות המנפיקות אגרות חוב. הרי נתנו להם רישיון הנפקה. פירוש הדבר: שמותר להן ללוות כסף מהציבור. כסף שיש להחזירו עם ריבית לאותו ציבור. מה גם שחברות שמנהלות את קופות הגמל והפנסיה שלנו השקיעו באופן סדיר וקבוע סכומי עתק של חוסכים במה שמכונה אג"ח קונצרניות. מי למעשה אחראי ליציבות של אג"ח אלה. האם מדובר בהימור? מדוע לא דרשו ממנפיקי האג"ח את הביטחונות הנדרשים. לדוגמא, אם רצית להנפיק אג"ח בסדר גודל של 100 מיליון שקל, הואל נא להפקיד אצל נאמן בטחונות בגובה של 170 מיליון שקל. כנראה שזה לא נעשה. בפועל, זה תלוי ברצונו של המנפיק. הנפקת אג"ח מורכבת יותר מהנפקת שיק. אך בפועל, החברה כותבת אותו ומסבירה לנפרע סמוך ליום הפירעון שהיא לא מסוגלת לפרוע אותו. ולמרבית הפליאה איש לא מפרק את החברה שהגיעה לחדלות פירעון, וכונס את נכסיה כדי לפצות את החוסכים שאפילו לא בחרו באג"ח. האג"ח נבחרו על-ידי החברות המנהלות. איש לא ידע ואיש לא שמע. והנזק כולו על החוסך. לחברות אין שום ביטוח על הפסדים למרות שהן מסכנות נכסים בערך של מאות מיליארדים. מוזר. הסיכון הוא של החוסך שברוב המקרים לא ידע דבר. החלק של החברות הוא לגבות את דמי ניהול על השירות שהוא מקבל (בעל כורחו) מהחברות. וטרם דיברתי על חברות הדירוג שאיש, כך מסתבר מעיון בעיתון, אינו יודע מהי הנוסחה של הדירוג שלהן. זהו סוד מקצועי. דומה שאפילו הרגולטור במשרד האוצר אינו יודע. ואם כן ידע - איך שתק. וכי אינכם חשים שישנה כאן בעיה מתמשכת. כמה הוכחות נוספות אתם צריכים? ד) לי ברור מזמן (מיד בגמר מלחמת לבנון השנייה) שאינני מסוגל להשפיע בהצבעתי על מקבלי ההחלטות. אינני היחיד. אם תשימו לב לאחוז המצביעים בארץ ובארה"ב תראו שרבים חושבים כך. מצביעים ברגליים. לא באים לקלפי. המסקנה שלי היא שאנשים ללא הכשרה הולמת מנהלים את משרדי הממשלה. מי יותר ומי פחות. אם זה לא נכון, איך הגענו למצבור כה גדול של שגיאות בשלוש שנים. איש אינו בוחן את שרי הממשלה לפי תוצאות. השיפוט שלנו מתנהל ברובו לפי יכולת הדיבור שלהם. גם אז, אנו נוטים לבחור ברע במיעוטו. נסו לשאול את אלה שהולכים להצביע ויאמרו לכם שכוח ההרגל ותחושה של חובה פנימית ממשיכים למשוך אותם להופיע בקלפי. רמת שביעות הרצון ממשרדי הממשלה השונים - נמוכה. זה לא משום שאנו מפונקים. זה משום שהם (הנבחרים) כה ממוצעים. ואינני מדבר על שחיתות. לא. רק על חוסר יכולת להרים את התפקיד של שר בישראל. היו צריכים לשלוח אותם ללמוד את המקצוע במשך חמש שנים. עם תנאי קבלה מקדימים. עם בחינות בכל שנה ועם פרסום פומבי של רמת היכולת שלהם כפי שנתגלתה במבחנים. ראש הממשלה היה צריך גם לפרסם מטלות עיקריות של כל משרד עם לוחות זמנים ואבני דרך. כדי לוודא שהמשרד בניצוחו של השר מגיע ברוב המטלות לקו המטרה ברמה ביצוע סבירה. ממש כמו שחברה מפרסמת מאזנים. בפועל, אין זה כך. עד שלא יקרה אסון או נזק קשה לתיקון ימשיכו להפקיד את חיי האזרחים ואת השירות שלהם בידי אנשים לא מוצלחים - ברובם.