מועמדת קדימה, ממשיכת דרכו של אהוד אולמרט, מזהירה מפני קיפאון מדיני. היא אינה שואלת את עצמה ולו לרגע למה הוליך ההיתוך המדיני שחוללו הממשלות בהן היא כיהנה כשרה. נושא זה הוצג במאמרי הראשון בסדרה, שבו גם נותחו הנחות היסוד של התהליך המדיני. במאמר השני בסדרה נבחנה ההתייחסות של הצד השני לתהליך המקווה. כעת הגיע הזמן לבחון מה קרה, וכיצד לתקן את השגיאות שנעשו.
אין חולק על-כך שכדי להגיע לשלום בר-קיימא הוא חייב לשרור בין העמים ולא רק בין המנהיגים שלהם. אומנם במשטרים דיקטטוריים אין צורך לשאול את העם, ודי בכך אם השליט הכל יכול כורת עמנו ברית שלום, אך לאורך זמן, שלום כזה עלול לקרוס. הנכונות של העם לשאוף לשלום נמדדת על-פי המוכנות שלו להקריב למען השלום הזה. למרות שמדובר רק במדד ולא בנכונות עצמה, לא ניתן לקצר תהליכים ולהניח שהנכונות קיימת בלי להוכיח אותה בדרך זו. זו בדיוק הנקודה בה שגתה אסטרטגיית השלום הישראלית.
את הכמיהה הישראלית לשלום תוך קיצור התהליך יודעים אויבינו לנצל היטב. הדוגמה האקטואלית היא מודעות הפרסום שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות הישראלית בהן מוצגת תוכנית החיסול של ישראל תחת הכותרת "תוכנית שלום". לא בכדי התוכנית מציגה במונחים מעורפלים את הכוונה להביא לישראל מאות אלפי מוסלמים ולתת להם אדמות, ושכדי לוודא זאת היא אף דורשת לבטל את אזרוחם של הפליטים שבכל זאת נקלטו במדינות אחרות. אולם עיקר החוצפה היא בכך שהם מעוניינים שאנו נאמץ את התוכנית הזו כעמדתנו. הם חס וחלילה לא ינסו לדרוש מהחמאס, הג'יהאד האיסלאמי או החיזבאללה לאמץ תוכנית כזו כעמדתם. הם הרי אינם אמורים להתפשר עימנו.
כפאם שד עד שנת 1977, הגישה השלטת בקרב "מחנה השלום" הייתה שיש לחכות לאיתות של מוכנות לשלום מצד אויבינו, ולהיות מוכנים לפשרה. בשיח הפוליטי שלט והודגש המינוח "שלום אמת", בניגוד לכל מיני הסכמי ביניים שאין בהם מחויבות סופית לשלום, אלא רק דרישה לוויתורים תמורת עוד פסק זמן. בתמורה הובטחה למי שיהיה מוכן לשלום אמת איתנו, ורק תמורת שלום אמת, הנכונות שלנו לפשרה טריטוריאלית. מנהיגי העם באותה תקופה אף שרטטו בקווים כלליים את מפת הפשרה. המפה הבולטת בתחום זה הייתה תוכנית אלון, שנקראה על שם הוגה התוכנית יגאל אלון, שלמחנהו השתייך גם יצחק רבין. שמעון פרס השתייך אותה תקופה למחנה רפי, שדגל בפשרה פחות מרחיקת לכת.
ההתלהבות מהביקור ההיסטורי וחסר התקדים של נשיא מצרים בירושלים הביאה לטריפת המחנות הפוליטיים. למנחם בגין, שאהבת המולדת שלו הייתה מבוססת יותר על ערכי התנ"ך והלאום, ופחות על חלוציות וביטחון, היה קל יותר יחסית לוותר על כל סיני מתוך מחשבה שבכך הוא מציל את יהודה ושומרון שבהם הוסכם על אוטונומיה לתושבים והמשך השליטה הישראלית.
הזעזוע מכך שדווקא מנחם בגין, שמטעמים פוליטיים הוצג על-ידי מפלגות העבודה לדורותיהן כמחרחר מלחמות מסוכן הביא שלום, והעובדה כי הוא היה יותר קיצוני בוויתוריו מכפי שמפלגת העבודה הייתה, גרמה למפולת של העמדה המדינית של מפלגת העבודה. בדיונים פופוליטיים, ואף בשולי תעמולת הבחירות בשנים שלאחר מכן, עוד עלתה הטענה שאילו מפלגת העבודה הייתה מנהלת את המשא-ומתן עם סאדאת, לא היו מוותרים על היישובים. אך בפועל חברי העבודה הצביעו בעד הוויתור החד-צדדי המלא כמי שכפאו שד. מפלגת העבודה לא קיימה תהליך של בירור אידיאולוגי יסודי, אלא פתחה בשעטה היסטרית לעבר האופק השמאלי תוך התעלמות מהבסיס הערכי שלה, ומה שיותר חמור - תוך התעלמות מהמציאות. יש לי חשד ששעטה זו הונעה לא במעט על-ידי אמביציות אישיות שראו בעיניים צרות כיצד מנחם בגין מקבל פרס נובל לשלום. מכאן ועד להפיכת מפלגת העבודה ההיסטורית שנשאה את דגל הציונות החלוצית לסניף של תנועת רק"ח האנטי ציונית, הייתה הדרך קצרה.
לא רק דיבורים האמת המצערת היא, שהעמדה ההיסטורית של מפלגת העבודה, ביסודה, הייתה ונשארה נכונה. אולם די לבכות על העבר. נחזור למציאות העכשווית. הגיע הזמן שנכיר בעובדות הקשות. מנהיגי כנופיות הטרור לסוגיהם אינם מוכנים לשלום אמת עימנו. אף לא אחד מהם. מיעוטם בשל שאיפות לאומיות, וחלק גדל והולך מהם בשל פנאטיות איסלאמית שמטרותיה הסופיות - השלטת האיסלאם על כל העולם. חלקם מוכנים להסדרים עימנו שיביאו לחיסולנו, ואחרים לא מוותרים על התענוג לשחוט אותנו במו ידיהם.
באופן פרדוקסאלי, השאיפה האובססיבית שלנו לשלום גורמת סבל לאוכלוסיה שנלקחה כבת ערובה לשאיפות ההרס של כנופיות אלה. אם אנו מעוניינים לטפל בבעיות ההומניטאריות, שהן הבעיות האמיתיות שקיימות, יש לחדול מלנסות לחפש פתרון המטפח זהויות דתיות ותרבותיות המשמשות כבית גידול לקונפליקטים. יש להפסיק לנסות לפתור את הבעיה האנושית של הפליטים על-ידי פתרון בעיה לאומית שעצם יצירתה נועד לחבל באפשרות קיום משותף. יש להתמודד עם אנשים על יסוד אנושיותם וצורכיהם הבסיסיים (אם למישהו המשפטים האחרונים מזכירים את המצע של אובמה, זה לא מקרה). הבסיס לתפיסת שלום נכונה נעוצה בהכרה שפרדיגמת שתי מדינות לשני עמים נכשלה. מה גם שבפועל, אם היינו ממשיכים בקו הוויתורים, היא הייתה מביאה לשתי מדינות לעם אחד, וזה לא אנו. יש לעצור את הסיוע הכלכלי העצום שנעלם ברשויות מושחתות וטרוריסטיות ולא מגיע לעם, ולהפנות אותו לשיקום ויישוב מחדש של פליטים על בסיס אישי.
באשר למנהיגים של האומות הנמצאות עימנו בקונפליקט, הגיע הזמן שנחדל להתלהב ממנהיגים המצהירים במשתמע על הכרתם במדינת ישראל. מדינת ישראל כבר קיימת. במיוחד כאשר ההכרה הזו מלווה בכמה הסתייגות "קטנות". השטן כידוע נמצא בפרטים הקטנים, ועל פיהם, הם לא באמת מתכוונים אלינו, אלא למדינה שתהיה פה במקומנו לאחר שנחרב במידה ויתקיימו הפרטים הקטנים הללו.
בנוסף, איננו צריכים להסתפק בדרישה שיפסיקו את תמיכתם בטרור, אלא אף יילחמו בו באופן בלתי מסויג, בכל המימדים לרבות המימד התרבותי. איננו צריכים להתבייש לדרוש מהם בתוקף עוד לפני תחילת המשא-ומתן להפסיק את ההסתה ולחנך את עמם לדרך השלום. בדיוק כפי שאנו עושים. במקביל, עלינו לשוב ולהודיע להם כי ברגע שהם יהיו מוכנים לשלום אמת, הם ימצאו בישראל מנהיגות שתהיה מוכנה לדון איתם על פשרה טריטוריאלית, אך עליהם לדעת כי גם מהם יידרשו ויתורים כואבים. הכרה אמיתית בזכות קיומה של מדינת ישראל לא צריכה להיות בדיבורים בלבד, אלא במוכנות לפשרה הדדית עימנו. לא אתכחש, הגעה להכרה כזו תיקח הרבה זמן ותדרוש מאיתנו הרבה סבלנות, אך זו המציאות ואין בלתה. שלום זה לא נס-קפה; אין אינסטנט. עלינו להתפכח ולא לשגות באשליות. הניסיון מלמד כי אשליית השלום המהיר היא אשליית שווא מסוכנת.
