היד הזדונית

"אני מוכרח להזהיר מפני הרצון לקדש את עניין 'פאטריה'. ויודע אני שלא אוכיח בדבריי את אלה שהתחייבו לדעה אחרת מזו שלי ושל אחדים החושבים כמוני. אבל אני אומר את הדברים לפרוטוקול הנכתב כאן, שהוא ישמש בוודאי חומר לכתיבת ההיסטוריה של התקופה הזאת בארץ ישראל". [יצחק לופבן, עורך "הפועל הצעיר", פרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י 15.12.1940] בשבת האחרונה, כ"ד חשוון, חל יום השנה ה-68 לפיצוץ האנייה 'פאטריה' בידי ה'הגנה' (שחל גם הוא, דרך אגב, בשבת). 'פאטריה' הייתה אניית תובלה צרפתית שהוחרמה על-ידי הצי הבריטי לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים ואליה הועברו על-ידי הבריטים (בצורה ברברית למדי) 1907 נוסעים משלוש ספינות מעפילים - "מילוס", "פאסיפיק" ו"אטלנטיק". אלה היו פליטים בעיקר מגרמניה וצ'כוסלובקיה. האנייה הייתה אמורה לגרש את המעפילים מהארץ תוך הבטחה פרובוקטיבית של השלטון הבריטי ש"בתום המלחמה יוחלט להיכן יישלחו, אולם אין בדעת הממשלה כי יישארו במושבה שאליה הם נשלחים או שיבואו לארצנו" (לפי השערות מבוססות הייתה זו תוספת אישית של מק-מייקל ללא כל הסמכה מלונדון). הטרגדיה ביישוב, התיסכול היה גדול, וב'הגנה' החליטו "לעשות מעשה" שיכריח את הבריטים להשאיר את המעפילים בארץ. איש לא העלה בדעתו את תוצאותיו האומללות של הפיצוץ, אולם, כפי שמעיר ההיסטוריון שבתאי בית צבי, תוצאות אלו לא היוו שיקול למבצעי הפיצוץ. במקביל לתיכנון הפעולה בהגנה, הגיע דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, יחד עם בנימין לובוצקי (אליאב) לחיפה כדי לתכנן גם הוא פיצוץ באנייה. היה זה לאחר דיון במוסדות הרוויזיוניסטים, שם הוחלט על חבלה במכונות האנייה כדי למנוע ממנה את הפלגתה. בעודו נמצא בהדר-הכרמל עם אנשי האצ"ל בחיפה כדי לבדוק אפשרויות בדבר הפעולה נשמע פיצוץ עז ורזיאל בהשקיפו על הנמל נחרד מעצמתו. רזיאל, שהיה מומחה לחבלה, נדהם מכמות חומר הנפץ שהוחדרה לאנייה מלאה בנוסעים וקרא בייאוש "מה הם עושים? איך הם עושים את זה ככה?". "לא בבת אחת נתגלתה כל הטרגדיה של 'פאטריה'. יום-יום במשך ימים נימשו הגוויות ומספרן הלך וגדל. היינו במצב שרצינו לקלל את הים הזה. כאילו לא פעם אחת התפוצצה 'פאטריה' אלא יום יום". כותב יצחק טבנקין בעיתון "על המשמר" כעשר שנים לאחר האסון. אולם שבועון "הפועל הצעיר" לא חיכה עשר שנים. שבוע בלבד אחרי הפיצוץ פרסם "הפועל הצעיר" רשימה שחתום עליה "אלשיך" (העיתונאי ישראל כהן) וכותרתה - "היד הזדונית". וכך נכתב בה - "ביום מר ונמהר אחד הטביעה יד זדונית את האנייה וגרמה לפציעת אנשים ולמיתתם". דברים אלו זיכו את עורך השבועון, יצחק לופבן בסטירת לחי מידו של עמוס בן-גוריון (בשליחות מפקדיו מה"הגנה"). נחשול רגשות למען האמת ההיסטורית, כדאי להציג את הדברים כהווייתם, עם האפולוגטיקה שלהם על-ידי המבצעים והמצדדים בהם, כפי שנרשמה אז. "מן ההכרח להבחין בין יחסנו לאסון 'פאטריה' מלכתחילה לבין יחסנו אליו בדיעבד. אילו נשאלנו למפרע אם מותר לעכב את הפלגת האנייה ולהשאיר את המעפילים בארץ במחיר של קרבנות כאלה - ברור לי שאין בתוכנו איש שהיה עונה תשובה חיובית. אבל האסון הזה קרה. הוא עובדה. זה חלק מההיסטוריה שלנו, חלק מההיסטוריה של העם היהודי. והשאלה שצריכה לעמוד לפנינו היא - כיצד יירשם פרק זה בהיסטוריה. כיצד תעריך אותו ההיסטוריה היהודית. לי ברור שההיסטוריה היהודית תאמר ככה: בתהליך התאחזותנו בארץ ישראל הייתה תקופה, כשיהודים העפילו לארץ בצורות שונות ובדרכים שונות, ברשות ושלא ברשות, בימי שלום ובימי מלחמה, כעולים וחלוצים שהוכשרו לעלייה וגם כפליטי חרב ושמד. בער בהם להט כזה להיכנס לארץ, והיה להט כזה מצד היישוב להכניסם הנה, עד אשר, בשעה שנעלו בפניהם את השערים קמה סערה וקם נחשול כזה של הרגשות עד שקרה מה שקרה ב'פטריה'. עד כדי כך הגיעו הדברים שדבר זה יכול היה לקרות!", כך אמר משה שרתוק (ההדגשות במקור. ג.ק.) ובעניין זה הדריך הלכה למעשה את עמדת המפלגה בעינין 'פאטריה' (וגם בעניינים נוספים) בשנים שבאו לאחר מכן. ואליהו גולומב אמר באותה ישיבה: "יש הרואים ב'פאטריה' את היום השחור ויש חברים אשר בשבילם 'אטלנטיק הוא היום השחור'. בשבילי יום 'פאטריה' איננו יום שחור... יש קרבנות שטעם להם ואלה היו קרבנות 'פאטריה'. אלה היו קרבנות בעד עלייה עברית". ברגיל, חרטה או רגשות אשם לא תאמו את דמות "היהודי החדש" שאותם מנהיגים שאפו לברוא. לפיכך היה צורך להמציא את "גירסת בדיעבד", גירסא עליה השיב יצחק לופבן בדבריו, שאת סיומם נתנו בכותרת המשנה (ואת המשכן נביא בסיום מאמרנו). יד ההשגחה התוצאות האיומות של פיצוץ 'פאטריה' נבעו מכמה גורמים שהראשון שבהם הוא ה"דיעבד" אם נזדקק ללשונו של שרת, או בפשטות - חוסר שיקול-דעת לפני מעשה. 267 מעפילים (מתוך 1907) נעדרו אחרי האסון. עד סוף שנת 1944 היה ידוע על 212 הרוגים. בקיץ 1953, עת נמשתה גווייתה של האנייה 'פאטריה' מן המים התגלו עוד מספר שלדים שהותירו את הפער בין הנעדרים להרוגים הידועים בכמה עשרות. הדעה הרווחת היא שהם הצליחו לעלות על החוף בלי שעלה בידי שלטונות המנדט לעצרם. כאן גם המקום לציין לחיוב את פעילותם המהירה והיעילה של החיילים וכוחות ההצלה הבריטיים. היה זה אחד הגורמים לכך שלמרות טביעתה המהירה של האנייה (בין 15-10 דקות לאחר הפיצוץ שקעה האנייה על צדה) הצליחו להציל את כל שאר הנוסעים. בייחוד ראוי להזכיר קצין צעיר שחש לחדר המכונות ושחרר את השסתומים ובכך מנע את פיצוצם. הקצין הזה שילם על כך בחייו אולם כפי הנראה הציל את חייהם של רבים מהמעפילים. נס נוסף שקרה לשישה מתוך שבעה נוסעים שניצלו היה שהפיצוץ לא נעשה כמתוכנן - הן בזמן והן בכמות חומר הנפץ. תחילה תוכנן לפוצץ את האנייה בעזרת חבית שמשקל חומר הנפץ שבה - 10 ק"ג, אולם השמירה האדוקה מסביב לאנייה מנעה, למזלם של המעפילים, אפשרות זאת. הפיצוץ תוכנן לשעה 21:00 בשעה שהכל בחדריהם, אולם הוא ארע בשעה 9:00 בבוקר, שעה שרוב הנוסעים מצויים על הסיפון. כל אלה גרמו לכך שאחד מתוך שבעה ניספה ולא להיפך. אולם התכנון הראשוני יותר, שמלמד עד כמה התמזל מזלם של נוסעי האנייה הנותרים לפליטה, מלמד עד כמה איתרע מזלו של היישוב כולו להיות תחת הנהגה שחשוב היה לה לבצע פעולת ראווה, להציג דבקות במטרה, לשמור על ה"כבוד היהודי" ולהוכיח את נאמנותם לעיקרון "ארץ ישראל בכל מחיר" ואילו השיקול של כמות נפגעים היה שולי, אם בכלל. היה זה תמרור אזהרה בולט, שקיבל גושפנקא מבן-גוריון שהתבטא בתקופת ההשמדה עצמה שאם בידו הברירה בין הצלת יהדות אירופה כולה לבין השמדת מחציתה והבטחה שהיתר יעלו לארץ ישראל - הוא יעדיף את האפשרות השנייה (עד לכתיבת שורות אלו, לא הצלחתי לאתר את הציטוט המדויק, שאם זכרוני אינו מטעני לקוח מ"זכרונות" של בן-גוריון. ג.ק.). קידוש השם? ראוי למאמר בפני עצמו התאריך הלועזי בעת כתיבת שורות אלו (23.11.2008) המציין את היום בו התקבלו, רשמית (ובאיחור עצום במאוד מאוד), הידיעות הראשונות בדבר ההשמדה - שלוש שנים אחרי 'פאטריה'. אולם סגנון הדברים, היחס כלפי הקרבנות והחבלה במאמצי ההצלה (לצד השתקה עמוקה עד אותו תאריך) נותרו כפי שהיו והוכחו בפרשת 'פאטריה' האומללה. לסיום הדברים, ברצוני להביא במלואם את דברי עורך "הפועל הצעיר" שצוטטו בקצרה למעלה שהם תשובה בעיקר לשרתוק (שרת), אבל גם לגולומב ולאחרים. למען ההיסטוריה, עבורה אמר לופבן את דבריו באותה ישיבה (כנ"ל): בתחילת הדברים מעיר לופבן שאת הפיסקה "היד הזדונית" לא הוא כתב, אולם הוא, כעורך, אישר אותה וכמובן שהוא מזדהה איתה לחלוטין. הוא גם מעיד על עצמו שהוא מתנגד לפעולה זאת מסיבות פוליטיות, אולם בראש ובראשונה עומדת הסיבה המוסרית.

• "אני מתבייש ופני מתכסים כלימה מוסרית כאשר משווים את העניין לתל-חי או לגילוי אחר של גבורה, מסירות נפש וקידוש השם. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן? איזו מסירות נפש היא זאת, כאשר איש במקום למסור את נפשו-הוא, מוסר את נפשותיהם של אחרים?", וכאן שואל דובדבני: "באיזו זכות אנחנו מגייסים?", על כך משיב לו לופבן: "אין אנו מביאים לגיוס בכוח. מי שמתגייס עושה זאת משום שהוא רואה בכך חובה לעצמו ויודע היטב מה שצפוי לו. כך היה בתל-חי... כך הייתה תמיד ההגנה העצמית בארץ-ישראל... זה נקרא מסירות נפש. היהודים לא רצו להמיר את דתם, לא רצו ליפול בידי אויביהם אשר התעללו בהם, והם שחטו את עצמם או עלו על המוקד בידיעה, בהכרה, מתוך הכרעה פנימית של כל פרט ופרט. זה נקרא קידוש השם. אבל מה פירוש הדבר: יהודים מקדשים את השם על-ידי הריגת יהודים אחרים? מתי היה כדבר הזה בהיסטוריה היהודית? אין בהיסטוריה היהודית פשע כזה!

זהו עניין חשוב מאוד-מאוד, כיצד יירשם המאורע בהיסטוריה, אבל בניגוד לדעתו של משה (שרת) אני חושב שהוא מחוייב להירשם כפי שהיה באמת. חובתנו לחינוך עצמנו, לחינוך הדור, לחינוך הנוער, תובעת מאיתנו זאת. אם הוא יירשם בהיסטוריה כפי שמשה רוצה, לא תהיה זאת היסטוריה אלא זיוף ההיסטוריה (ההדגשה במקור. ג.ק.). זיופים רבים נוצרו כך, אבל אין זו היסטוריה, אין זו אמת! וגם סופו של זיוף זה להתגלות. מי שיחקור בדבר וישאל לנסיבות יתגלה לו הדבר... הנני עומד על נקודות אלה, משום שאני מרגיש, שאחרים נמנעים מלנגוע בהן. ואני מוכרח להודות: בשבילי יש להן משקל יותר גדול מכל הערכה פוליטית... אם יום 'אטלנטיק' (בו הועלו מעפילי 'אטלנטיק' על האנייה 'פאטריה' בברבריות מופלגת בידי הבריטים. ג.ק.) היה בשבילי יום של כאב וחרדה, הרי יום 'פאטריה' היה היום השחור ביותר בשלושים ושתיים שנות היותי בארץ, היום השחור ביותר מאז עמדתי על דעתי להבדיל בין טוב ורע בחזיונות החיים והציבור. והנה אליהו (גולומב) אמר שאלה הם 'קורבנות שיש להם טעם'. אני רוצה להגיד לאליהו: לקורבן שיש לו טעם מותר לכל אדם להביא את עצמו, אבל אין הוא רשאי להביא אותי או כל יהודי אחר, בלי ידיעתו והסכמתו. לא זה שמקריב או אומר להקריב אותי יכול להחליט אם יש טעם לקורבני אלא אני אחליט על זאת. ולא יכולה להיות כאן השוואה עם אסונות בודדים ומקריים שקרו באניות מעפילים אחרות שהגיעו לארץ. אניות עלולות, כמובן, לטבוע. כל מי שנוסע כיום באנייה עלול להיתקל במוקש... אלה הם אסונות. אבל איש מאיתנו לא קיבל רשות להיות שליחו של מלאך המוות. אני מוכרח להזהיר מפני הרצון לקדש את ענין 'פאטריה'. ויודע אני שלא אוכיח בדבריי את אלה שהתחייבו לדעה אחרת מזו שלי ושל החושבים כמוני. אבל אני אומר את הדברים לפרוטוקול הנכתב כאן שהוא ישמש בוודאי חומר לכתיבת ההיסטוריה של התקופה הזאת בארץ-ישראל". אז הנה, יצחק לופבן. הנני כאן, ולפחות מנסה במאמר זה להרים את תרומתי הצנועה לצוואתך ההיסטורית.