ככל שתפקיד ראש ממשלה קשה ומסובך יותר, וככל שיותר אנשים נכשלים בו, יותר פוליטיקאים רוצים בכסא הזה ורואים עצמם מתאימים לשבת בו, כאילו נולדו בו.
בתקופה בה הציבור מצביע עם פתק אחד (בעד מפלגה בה הוא חפץ ובאופן אוטומטי גם בראשה) רואה כל מנהיג מפלגה "כאילו" הוא מועמד לראשות הממשלה, ומשוכנע כי הוא המתאים ביותר.
לך תבין, מה הם צריכים את הצרה הזאת. הם מזוכיסטים? מתאבדים שיעיים? ומה נותן להם לחשוב שבמקום שנכשלו, במידה זו או אחרת, קודמיהם – דווקא הם יצליחו? מה שיגעון הגדלות הזה? פליאה רבה.
הלכה הבושה בפוליטיקה הישראלית. על קצת צניעות אין מה לדבר. היום מישהו משמש שנה-שנתיים כשר בממשלה / חבר כנסת / עוזר של חבר מועצה / חבר סניף / פעיל פוליטי / יו"ר וועד וכו', וכבר רואה את עצמו מתאים לראשות ממשלה מתוקף היותו ראש רשימה זו או אחרת.
נכון שהסיכוי הוא שרק אחד/אחת משלושת ראשי הרשימות הגדולות יזכה במלוכה, אך לשאר יש תמיד תקווה בלב, שהנה, הוא האיש/אישה, אולי יפול דבר והוא הוא יזכה בכסא המבוקש.
מעולם לא הייתה אינפלציה כזו במועמדים לראשות ממשלה.
מיעוטם ראוי, רובם מועמד בחסות חוסר הבושה הנ"ל.
