בעוד מתקיים הוויכוח הנוקב בין משרד האוצר לבין ההסתדרות וגורמים אחרים במשק על כן או לא רשת ביטחון לקופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות ההשתלמות, עומד ושואל מר אדמוני (שם בדוי) ואולי מאות אלפי שכירים כמוהו, מה לעשות? הוא חסך מעבודתו כפועל ייצור בעמל רב במשך שנים רבות פרוטה לפרוטה כדי להבטיח לו ולבת זוגתו מחייה סבירה לעת זקנה. האם לברוח ולהוציא הכול ומה שאפשר להציל או שמא להאמין לאוצר ולהשאיר את הכסף?
והנה הוא הגיע היום לגיל 64, בעוד 3 שנים יגיע לפרקו, כלומר יפלט משוק העבודה ויצא לפנסיה מלאה אותה אמורה לכסות קרן הפנסיה בה הוא מבוטח.
הוא רואה בעיניים כלות כיצד כל חסכונותיו ועתידו נשחקו בכ-20% ויותר ועוד היד נטויה וזה בינתיים בלי סוף נובמבר ודצמבר. אף אחד לא יודע לנבא מתי המפולת תיפסק, וחלק מהמומחים טוענים שעוד לא הגענו לתחתית החבית. ההסתדרות, כדי למלא את יעודה ותפקידה העיקרי והוא הבטחת הפנסיה לעובדים מאיימת, ובצדק, שתשבית את המשק ואולי יהיו עוד פיטורים והוא ביניהם...
נשאלת אכן השאלה הקשה, מי האחראי למצב החסכונות של כספי הציבור? התשובה היא אחת, הממשלה! כי לולא הרפורמה, ועדת בכר והחלטות הממשלה להעביר את קופות הגמל מהבנקים ולתת הוראה שחלק מכספי הציבור יושקע בשוק ההון, יתכן ולא היינו עדים למצב כה חמור כמו של מר אדמוני ואחדים, אך מאחר וציבור החוסכים לא הבין את המשמעות החמורה של השקעת חסכונותיהם ואפילו לא ידע היכן יושקע כספם, הרי שהממשלה היא אחראית הבלעדית, והיא נדרשת מיד ועכשיו ובכל מחיר שיהיה, לפרוס רשת ביטחון לכספי החוסכים ובלי יצא מן הכלל.
כל הניסיונות והרעיונות של משרד האוצר לגבי התנאים המגבילים לקבלת רשת ביטחון כפי שפורסמו בכלי התקשורת מעלים שאלות נוגות ונוקבות כאחד כגון: רק לגיל 60 ומעלה, מה דינם של החוסכים מתחת לגיל זה במה הם אשמים? או, רק לבעלי חסכון מתחת ל-1 מיליון שקל, למה להעניש את אלה שהצליחו בעמל רב לחסוך 2 מיליון שקל? או, מדוע שההגנה תהיה רק להפסדים העתידיים, ומי בדיוק אחראי להפסדי העבר הלא רחוק? או, מדוע שהפיצוי יינתן רק על הפסד של 10%, מי יפצה על השאר? ומדוע זה היה ניתן לפדות את הכסף רק כקצבה חודשית ולא כסכום חד-פעמי? מדוע שהחוסך לא יוכל לרכוש ולשפץ את ביתו? או צורך אישי דחוף אחר, ומה יקרה אם חס וחלילה הוא נפטר? אז הוא כבר לא יזקק בעולם הבא לקצבה חודשית מפרי עמלו שחסך.
ועוד כהנה וכהנה.
נבצר מאנשי משרד האוצר להבין, שאי מימוש האחריות וגרירת רגליים באשר להחלטות על פתרונות מלאים לרשת ביטחון, יגרום לחוסר ביטחון של המשקיעים החוסכים ובמקום זאת יגרום לכך שהציבור המודאג לא ימשוך את מה שנותר מכספם ויגרום לקריסה מלאה, אלא ייתן אמון בממשלתו וישאיר את כספו, ובכך להגדיל את הסיכוי ששוק ההון יתייצב, הוא יגרום למשיכות ולאנדרלמוסיה בעקבות זאת, שמהן לא תהיה תקומה.
פעולה זו נדרשת לביצוע מיידי ובלי "תרגילים" הנהוגים במשרד האוצר חליפות לבקרים, כדי להחזיר את אמון הציבור ואז לא תיווצר פאניקה - ויפה שעה אחת קודם.