בפרקליטות המדינה יש, כנראה, לא מעט עורכי דין שהשקפותיהם הפוליטיות משבשות עליהם את עמדותיהם המשפטיות. דוגמאות לא חסרות - והן מצאו את ביטוין, לא אחת, ערב גירושן של אלפי משפחות מגוש קטיף או כאשר נשקלות בימים אלה זכויותיהם של יהודים במאחזים כאלה ואחרים או ב'בית המריבה' - אבל למקרא תשובתה לעתירה של ח"כ לימור ליבנת, שביקשה להורות לראש הממשלה היוצא שלא להמשיך במו"מ מדיני או להתחייב לנסיגות כאלה ואחרות, נחצו כל הגבולות המותרים.
טענות פרקליטות המדינה לא היו במישור המשפטי, כמו שמתחייב היה לאור פסה"ד שניתן לפני כשמונה שנים בעתירתם של פרופ' הלל וייס ואחרים נגד אהוד ברק, אז ראש ממשלה שעמד לפני בחירות מיוחדות מול אריאל שרון, אלא במישור פוליטי מובהק. היא לא טענה שעקרונות של מידתיות, למשל, או סבירות אמורות להתקיים בכל מעשיו של אהוד אולמרט באלו הימים, אלא "שהפסקת ערוצי ההדברות תקשה על חידושם בעתיד, לא תועיל ליחסי מדינת ישראל עם הרשות הפלשתינית, תזיק ליחסים המדיניים של ישראל עם טורקיה ועלולה להביא לפגיעה בתדמיתה של המדינה בקרב הקהילייה הבינלאומית".
לא רק שאלה טענות מופרכות מעיקרן, אלא שיש בהן אפילו מעין אחיזת עיניים וניסיון לגניבת דעת של מי שרוצה לכפות עלינו את עמדותיו האישיות, בטרם בחירות שאולי יהפכו עליו את כל מה שהוא מאמין בו.
הרי ברור לכל מאן דבעי שאהוד אולמרט שוב אינו מייצג איש, למרות שהוא ממשיך לשאת בתואר הנבוב והריק מתוכן של ראש הממשלה, ושאין אדם, לא בממשלה ולא בכנסת ובוודאי שלא בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שמפניה הוא מתחמק מזה זמן רב, שמייחס חשיבות כלשהי להצהרותיו הבומבסטיות הגובלות, לא אחת, במעין תזזית פתולוגית. אף אין אדם שיכול לטעון שמישהו הסמיך אותו אפילו להציע סיגר לאלה שהוא נפגש עימם. הטורקים בוודאי מבינים זאת; הפלשתינים - על אחת כמה וכמה. ובוושינגטון, מי שממתינה לכניסתו לתפקיד של הנשיא הנבחר, מכירים הכול בנורמה הבסיסית שבתקופת הביניים, בין יום הבחירות לבין יום הכניסה לתפקיד של הנבחר לתפקיד הנשיא, עוסקים אך ורק בחילופי השלטון. הצוות היוצא ממלא את חובתו האזרחית ומכניס לתפקיד את מחליפו. כלום בכלל אפשר להעלות על הדעת שג'ורג' בוש יאמר או יעשה משהו שעלול לסנדל את ברק אובמה או לשבש את סדר היום החדש שהוא ירצה לייצר?
רק בפרקליטות המדינה לא מכירים בכללים הפשוטים והמובנים מאליהם האלה. שם, משום מה, אצה למישהו הדרך. שם חושבים, כנראה, שאם לא יאפשרו לאהוד אולמרט ליישם את מה שהוא 'הבטיח' מעל דוכן הכנסת, לחזור לגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, אז משהו איום ונורא יקרה. הנשיא הסורי, אולי, לא ירצה לשמוע עוד על רמת הגולן והפלשתינים, מרוב עלבון על שהמו"מ עימם עוכב למשך תקופת הבחירות, יחדלו מן הטרור.
הייתי במקומות האלה לא פעם, כשהפרקליטות העמידה טיעונים פוליטיים שנפלו, אגב, תמיד על אוזניים כרויות, אבל מעולם לא חזיתי בגלישה לשפל כה לא-מכובד. אז נכון שמושגים כמו 'שלטון החוק' הם מושגים שרבים אוהבים לנפנף בהם, בעיקר ערב בחירות, אבל חשוב שנזכור כולנו, שבמושג הזה אפשר לעשות, לעתים, גם שימוש מניפולטיבי. כלומר, לא תמיד מי שמפרש אותו, רק מניעים טהורים עומדים לנגד עיניו. לא אחת גם שיקולים זרים שיסודם בהשקפת עולם אישית משמשים את מי שמתיימר לנופף בו ברבים. מכאן גם נגזרת ההרגשה של רבים, שלא תמיד צריך להתייחס אל הפרשנות של פרקליטות המדינה כאל תורה שאין בילתה.
דא עקא, בבית המשפט העליון רואים ללכת, כמעט תמיד, דווקא בתלמים שחורשים עבורם בפרקליטות המדינה, בעיקר בנושא זכויותיהם של היהודים להתיישב ביהודה ובשומרון, ואם זה הרציונאל של פסיקותיהם של שופטיו, אין להתפלא על שפעמים רבות הן צורמות ולא צודקות, או מעלות עליהן את חמתם של רבים כל כך ומעודדות אי-ציות להן?
