אם זה נכון, מה שמנסים למכור לציבור שעדיפה הממשלה הכושלת הנוכחית, על נצחון נתניהו בבחירות, זה מצביע על כך שיש פוליטיקאים ואנשי ציבור מהשמאל בעיקר, שטוענים שעדיף מצב גרוע, עם ממשלה כושלת, עם או בלי אולמרט, על ממשלת ימין. זה בהחלט מצביע על אובדן ערכים, דרך, מטרות ומפחד קמאי מהימין.
לא פחות צבועה ומרגיזה היא הטענה שלאור האפשרויות הפוליטיות/מדיניות העומדות בפתח, כמו הסדר עם הפלשתינים או אפשרות להסדר עם סוריה, הימין עלול לטרפד אפשרויות אלו.
ובכן, הסיכוי להגיע להסדר עם אבו-מאזן שהוא אימפוטנט פוליטי, שלא מייצג את רוב הפלשתינים, לא שולט אפילו בגדה המערבית ובסכסוך דמים עם חמאס ההולך וגובר, יותר מקלוש ויישאר עוד זמן רב בגדר של אפשרות או הזדמנות שלא מומשה.
הסיכוי להגיע עם סוריה להסדר, הוא בהישג יד, אם נוותר על כל רמת הגולן, אם נוותר על הניתוק עם אירן שהולך ומתהדק, אם נוותר על היתרון האסטרטגי שיש לנו בהחזקת הגולן, ואם נוותר על הביטחון מצפון, עם מנהיג שמכריז על "הסדר" ולא "שלום", הוויתור בדרך המדיניות הקיימת, לאמור: קשר הדוק ועזרה מאירן, עם חיזבאללה, שליטה עקיפה בלבנון והתנגדות לסילוק משרדי ארגוני החבלה והטרור מדמשק.
אז מי שמאמין בהסדר או שלום עם סוריה, במצבה הנוכחי והנהגתה, שיבושם לו ויכול להמשיך לחלום.
אם נעשה סקירה קצרה של מנהיגינו, בעשור האחרון ניווכח, כי כולם עשו טעויות אבל לרוב שכחו להם את זה.
ניקח את
יצחק רבין ז"ל - שבקדנציה הראשונה לא הבריק במיוחד והשתפר מאוד בקדנציה שנייה. כדאי לזכור: שרבין ז"ל היה בין אלה שטענו בלהט, שרמת הגולן הוא נכס אסטרטגי לביטחון ישראל ואסור לרדת מהגולן. ואחרי בחירתו לראש ממשלה כמעט והחזיר הגולן לסוריה.
ניקח את
אהוד ברק - שאין מחלוקת על יכולתו האנליטית, אבל נכשל קשות כראש ממשלה בתקופה הקצרה בה כיהן, ונמצא בתחתית הסקרים כבר תקופה ארוכה. במיוחד רצוי להיזכר באימרות הבזק של ברק, כמו: "תנו לי 5 דקות עם ערפאת ועם אסד ואני עושה הסכם שלום" - כדאי להתעורר.
ניקח את
ביבי נתניהו - שבקדנציה שלו שהייתה סוערת למדי מבחינה ביטחונית, הפיגועים פחתו והרגיעה עלתה ונמשכה זמן רב, ההרתעה של צה"ל הייתה בשיאה, וסיכום התקופה היה סביר למדי. אבל הציבור חשב אחרת כי הפחד הקמאי מפני הימין, העביר את השלטון לאהוד ברק שכשל קשות כמוסבר לעיל.
ניקח את ביבי נתניהו - כשר האוצר בתקופת אריק שרון. כולם חשבו, האמינו וציפו שהתפקיד כשר אוצר יחסל את הקריירה שלו. התוכניות הכלכליות שלו, הרפורמות שהנהיג אותן ולחם ליישומן, עוררו התנגדות רבה, אבל במבחן התוצאה הצילו את המשק, נתנו לו בסיס כלכלי איתן, שעמד במשבר והוצאות הענק, הלא מתוכננות, של מלחמת לבנון השנייה.
ההצלחה של המשק על כל ענפיו, עד ימים אלה ממש, היא תוצאה של המדיניות הכלכלית של נתניהו. על כך, אין חולק, כל גדולי הכלכלנים בארץ ובחו"ל, ראשי התעשיה וחלק ממתנגדיו הפוליטיים, טוענים שביבי היה "שר אוצר" מהטובים שהיו למדינת ישראל.
בסקר במוסף הכלכלי "דה מרקר" (של עיתון הארץ) - ציינו 72% מאנשי העסקים שנתניהו המתאים ביותר לטפל בעת המשבר הכלכלי הנוכחי. אם נוסיף לכך שנתניהו הוא גם "היחצן והמסבירן" הטוב ביותר שיש לישראל כלפי העולם, נבין את שליחותו ללונדון.
ברוח זאת נתבקש על-ידי משרד החוץ, בזמן מלחמת לבנון השנייה, לצאת לאנגליה למסע הסברה והרצאות שהצליח ביותר. אבל חבל שהתקשורת התרכזה בעיקר בפינוקים הנלווים של משפחת נתניהו, כמו: כביסה, מלון פאר, פן ותסרוקות שהיו אומנם מיותרים אבל שוליים. שכחו 50 ראיונות לתקשורת הבריטית + פגישות עם ראשי הממשל והיהדות האנגלית ב-3 ימים - וחיפשו רק את הכביסה המלוכלכת.
שכחו גם לנתניהו את המדיניות שהנהיג של "הדדיות" במגעים עם הפלשתינים - ממנה צמחה האימרה: "יתנו יקבלו". מתברר שאכן מדיניות זאת היא הנכונה במזרח התיכון, בה כל חולשה ונסיגה מעקרונות, מדרישות, מעמידה אותנו מתפרשת כחולשה וככניעה.
ההרתעה הביטחונית של ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה נפגעה ועדיין לא חזרה למצבה הקודם. אומנם התקיפה בסוריה והשמדת הבסיס "לכור גרעיני" מצפון קוריאה, החזיר במקצת את הגאווה לצה"ל ביחד עם כמה מבצעים של המוסד (לפי מקורות זרים), אבל עדיין הרתעה זקוקה לשיקום, גם לאור העובדה שעצירת הקסאמים מעזה ואי פגיעה אנושה בחמאס לא מוסיפים נקודות חובה למערכת הביטחון, לרבות אי שחרור של החייל גלעד שליט.
המסקנה: אל תפחדו מהימין, המצב הנוכחי הוא גרוע למדי. תנו לציבור להכריע בדרך דמוקרטית בבחירות, את הדרך ואת המנהיג הנבחר.
