פרס ויוזמת השלום הערבית

ב-20 לנובמבר הופיעה בעיתונות הישראלית מודעת ענק, מלוא העמוד, מטעם הרשות הפלשתינית. הכותרת: "יוזמת השלום הערבית - הצהרת ביירות, מרץ 2002". כותרת משנה: "57 מדינות ערביות ואיסלמיות יכוננו קשרים דיפלומטיים ויחסים נורמאליים עם ישראל תמורת הסכם שלום מלא וסיום הכיבוש". בפועל, זו "יוזמת תכתיב ערבי" - תנאי כניעה מן הסוג שכובשים מכתיבים למנוצחים: נסיגה לקו הירוק ולכנרת, כמובן גם בירושלים, מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, פלוס "פתרון צודק" לבעיית הפליטים על-פי החלטת האו"ם 194 (האומרת שלפליטים תינתן הברירה החופשית - שיבה לתוך הקו הירוק או פיצויים). הכותרת הנכונה ליוזמה היא "חורבן-ישראל וקשרים דיפלומטיים ויחסים נורמאליים עם הבר-מינן", ואכן סמדר פרי מצטטת ב'ידיעות אחרונות' (21.11.08) יועץ בכיר למלך מרוקו שהודה: "אין בישראל ראש ממשלה שיסכים להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שחילק את ירושלים, ועוד לא נולד אצלכם ראש ממשלה שיסכים לדון על זכות השיבה לפליטים הפלשתינים". מה חבל, שהגוי התמים הזה העריך את עמנו הרבה מעל לשוויו האמיתי ולא שיער, לאילו תהומות של שפל ושפלות כמה מראשי היהודים מסוגלים לרדת. מודעת הפת'ח לא נותרה מיותמת. עוד באותו היום, בגל ב' של 'קול ישראל', חגגה איילה חסון-נשר בתוכנית 'הכול דיבורים' את היוזמה הערבית כאלו גילתה מטמון זהב, וכמובן דובבה (איך לא?) את האלוף (מיל.) דני רוטשילד, ראש 'המועצה הלאומית לביטחון', המונה יותר מאלף קצינים במיל. - האחד שמאלן קיצוני יותר מחברו. היא בעצמה ליקקה את השפתיים מן "היוזמה" ונתנה לרוטשילד זמן בלתי מוגבל לדבר בזכות קבלתה המיידית על-ידי ישראל, פן ייסגר חלילה "חלון ההזדמנות" הבלתי רגיל הזה. אסור לפספס! בתור "הצד שכנגד" הזמינה חסון את עודד גרנות, הפרשן הערבי של הערוץ הראשון, שכמובן אף הוא תמך ביוזמה, ומכל הלב. "איזון"- כבר אמרנו? את התרגיל הישן הזה, בן ה-6, שלפו דווקא עכשיו מפני שלפגרים הזרועים בדרך המוליכה אל המדינה הפלשתינית - פגר קמפ דייוויד 1, פגר מדריד, פגר אוסלו, פגר וויי, פגר קמפ דייוויד 2, פגר תוכנית מיצ'ל, פגר מפת הדרכים, פגר אנאפוליס, פגר ההינתקות - התווסף לאחרונה גם פגר שיחות 2008, אולמרט-אבו מאזן, לבני-אבו עלא, שיחות שהיו אמורות להסתיים עד סוף השנה הזאת בהסכם-קבע ולפחות בהסכם עקרונות סופי. והנה, כמו להכעיס, בדיוק כשכל חלומות השלום התפוגגו, נבחר בארה"ב נשיא חדש, מבטיח, מוקף יועצים שמאלנים פרו-פלשתינים, עם נטיית לב פרו-ערבית ברורה - ואין מה להניח על שולחנו, שפגר "חזון בוש" פונה ממנו. וגם זאת כמו להכעיס, שבפברואר תהיינה בחירות בישראל, וידיהן של מפלגות השמאל ריקות! רוטשילד נתן לתסכול הזה ביטוי וגם פיתרון: הואיל ואחרי כשלון ההינתקות העם חושש למסור עוד שטחים, פן יהפכו גם הם בסיסים לשיגור טילים - רק בונוס של שלום כולל, נורמליזציה ויחסים דיפלומטיים עם כל העולם הערבי והמוסלמי עשוי לקסום לו מספיק לעשות את כל הוויתורים הנדרשים. וסמדר פרי הבלתי נלאית מילאה אחריו: "כל העיניים נשואות כעת אל ברק אובמה.. על ג'ורג' בוש הערבים לא סמכו, אבל היום כבר מונחת תוכנית השלום הערבית.. על שולחן מחליפו". גם רוטשילד וארגונו יצאו במודעות תמיכה גדולות ביוזמה ומפלגות השמאל, שנגמר להן הדלק, קיבלו תנופה חדשה. קמפיין כזה אינו נופל מן השמים, וניתן היה לנחש שמאחורי נבזות יצירתית, מסוכנת, הרסנית והרת-אסון כזאת יכול לעמוד רק שמעון פרס. את ההשערה הזאת אושש מאמר מאיר עיניים של אריאלה רינגל-הופמן ב'ידיעות אחרונות' מ-21.11.08, תחת הכותרת 'הייתה יוזמה?' וכותרת-משנה: "למרות הפיתוי בשלום כולל, המנהיגים הישראלים לא נענו לאתגר, אלא מסמסו אותו.. הם לא לקחו בחשבון ששמעון פרס עוד לא התייאש". בגוף המאמר חושפת הופמן, שמודעה כמו זאת שהופיעה אצלנו נתפרסמה על פני עמוד שלם גם בניו-יורק-טיימס וחתום עליה מיליארדר אמריקני יהודי בשם דני אברהם, העומד בראש 'המכון לשלום ולשיתוף פעולה כלכלי במזרח התיכון' שפעיל בו אבי גיל, מנכ"ל משרד החוץ כשפרס היה שר חוץ, אדם "שנחשב עד היום לאחר ממקורביו היותר אינטימיים". הופמן מביאה ראיות ישירות לכך,"שמי שהחזיר את היוזמה הערבית לשיח הציבורי בחדשים האחרונים, בנחישות ובעקשנות, הוא הנשיא שמעון פרס". ואלו הן: עוד ב-9 לספטמבר, בדיאלוג הבין-דתי בעצרת האו"ם, שיבח פרס את "היוזמה" וב-27 באוקטובר, בפתיחת מושב החורף של הכנסת, הוא ניסה לשווק אותה כ-"תמורה כוללת בעלת ערך רב" וכ"סוף כל הסכסוך במזרח התיכון"! אם לא די בכך, ניהל פרס שיחות עם נשיא מצרים, עם מלך ירדן, עם אבו-מאזן ועם עוד מנהיגים ערבים - הכל כדי להתניע את "היוזמה". לעיתון ידיעות אחרונות התבטא, שזו "תפנית היסטורית". גם בביקורו באנגליה חזר "בכל פורום אפשרי" על עניין היוזמה ותאר אותה כ"בונוס ענקי". התחלנו את הסיפור במודעה של הפת"ח בעיתונות הישראלית ועולה החשד, שגם מאחוריה עמד לא אחר מאשר שמעון פרס. כל הפעילות הזאת היא בלתי חוקית, ומשני טעמים: א. היא נוגדת את "חוק-יסוד: נשיא המדינה" (להלן: החוק), בהיותה מחוץ לסמכותו החוקית. ב. היא סותרת החלטה מפורשת של הממשלה. החוק מונה את סמכויות הנשיא בפרטנות: יחתום על חוקים, יפעל לכינון הממשלה, יאמין נציגים דיפלומטיים, יחתום על אמנות, ישתתף במינוי שופטים, יחון עבריינים, ובכלל: "ימלא כל תפקיד אחר, ונתונה לו כל סמכות אחרת, שייוחדו לו בחוק". ובדרך השלילה: "לא יכהן נשיא המדינה ולא ימלא תפקיד זולת משרתו ותפקידו כנשיא המדינה"... אמור מעתה: לבד מרשימת התפקידים הסגורה הנ"ל אסור עליו בפירוש מילוי כל תפקיד אחר. ולמרות כל זאת, עינינו הרואות כיצד שמעון פרס מנהל מתוך משכן נשיאי ישראל את לב ליבה של מדיניות החוץ שלנו - ללא הסמכה בחוק, כלומר בניגוד לחוק. יוצא, שגם הנשיא המכהן חשוד - הפעם בעבירות חוקתיות חמורות של אוזורפאציה, השתלטות כוחנית אסורה על פונקציות ממלכתיות שהחוק אוסר עליו לגעת בהן. זאת ועוד: פעולתו הגלויה והחצופה של פרס למען היוזמה הערבית נוגדת החלטת ממשלה מפורשת. כאשר הונחתה "מפת הדרכים" על ממשלת שרון, מצאו בה את הקטע הבא: "ההסדר... ישים קץ לכיבוש שהחל ב-1967 ויתבסס על וועידת מדריד, עקרון אדמה-תמורת-שלום, החלטות 242, 338 ו-1397, הסכמים בין הצדדים ויוזמת נסיך הכתר הסעודי עבדאללה, כפי שאושרה ע"י פסגת הליגה הערבית בביירות... יוזמה זו היא יסוד חיוני במאמצים הבינלאומיים לקדם שלום כולל". כשמפת הדרכים, ובתוכה המשפט הממאיר הזה, הובאה בפני הממשלה לאישור, איים נתניהו להצביע נגדה והשרה ציפורה לבני הושיטה לו סולם לרדת מהעץ בצורת 14 הסתייגויות ממפת הדרכים, אשר מרוב אימה מפני קונדוליזה רייס קראו להן "הערות". בפתח ההערות נאמר ש"מדינת ישראל מוכנה לקבל את הצעדים המוגדרים במפת הדרכים" לאור הבטחת ארה"ב "לטפל בהערות באופן מלא ורציני בעת מימוש מפת הדרכים". יש לשים לב לניסוח הזהיר: הממשלה לא קיבלה את מפת הדרכים על קרבה וכרעיה, אלא רק "את הצעדים המוגדרים בה", ובכפוף ל"הערות". ובנושא דנן, הערה 10 דורשת בפירוש: "ביטול כל התייחסות להחלטות בינלאומיות או אחרות (.. היוזמה הסעודית והיוזמה הערבית שאומצה בביירות) ... ההסדר שיבוסס מכוח הסכמה למפת הדרכים הוא הסדר אוטונומי השואב את כוחו מעצמו. ההתייחסות צריכה להיות רק להחלטות 242 ו-338"... ואכן, הופמן כותבת ששרון "ראה ביוזמה מלכודת פתאים" והיא ירדה מסדר היום. רק פרס לא שכח, וביצריו הבלתי מרוסנים הוא מצפצף על "חוק היסוד: נשיא המדינה" ורומס החלטת ממשלה; מה שמוביל אל הסעיף בחוק העוסק בהעברת הנשיא מכהונתו, אם קבעה הכנסת "שאין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה". היכן בנימין נתניהו, שהצביע בעד מפת הדרכים, בין היתר בהסתמך על הערה 10 הנ"ל שפסלה את "היוזמה הערבית" מכל וכל, ועכשיו הוא יוצא מרומה כשלנגד עיניו פרס שם אותה לאל והופך את היוזמה לספינת הדגל של מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, בעל כורחן של כל הרשויות המוסמכות? היכן חבר כנסת כלשהו, שידרוש להפעיל את החוק נגד פרס, שהרי אין לך התנהגות בלתי הולמת יותר מאשר פעולת נשיא מחוץ ובניגוד לחוק? והיכן האישיות הציבורית או הארגון שיפנו ליועץ המשפטי ולבג"צ בדרישה לבלום את שמעון פרס במסע החורבן החדש שלו? ובראש וראשונה: היכן מבקר המדינה? בתוכנית hard talk ב-BBC התבטא פרס, האיש שמשרתו מחייבת אותו להיות על-פוליטי, שישראל מוכנה לסגת מכל השטחים ולסלק את כל המתנחלים לתוך 3-4% מן השטח שתשאיר בידיה, ואם צריך - היא תעשה זאת בכוח. וכשנשאל, מה יקרה אם נתניה ייבחר לראש ממשלה, "הרגיע" את המראיין האנגלי שנתניהו עתיד להסתגל למציאות הבינלאומית ויקבל את הדין. כך משתולל פרס מעל כל במה בארץ ובעולם ואין פוצה פה. אם תימשך ההבלגה נוכח הפרובוקציות הבלתי נסבלות האלה, עוד יבוא יום ונשאל את עצמנו: איפה היינו כשגנבו לנו את המדינה מתחת לאפנו?