לפני חמש שנים תמימות בראיון נדיר לידיעות אחרונות, יצאה רננה בן-גוריון בת ה-84 בזעקה כואבת: "שכחו את אבא", ולא סתם אמרה.
דוחות רשמיים של משרד החינוך הוכיחו שעבור תלמידי כתות ד', בן-גוריון הוא שדה תעופה. לעומת זאת, לתלמידי כיתות ח' כבר לאחר הבת ובר מצווה, בן-גוריון היה הנשיא הראשון ומחבר הספר 'מדינת היהודים'.
באותם ימים ממש חגגו למתקרא תלמידו של בן ה-80 בהיכל התרבות, חגיגה בנוכחות 3,500 אורחים, ראשי מדינות וביל קלינטון ביניהם.
עברו חמש שנים... עם ישראל שמציין פטירתו של משה רבינו ביום אחד בשנה, למד להקדיש ליצחק רבין שני ימי זכרון, והתקשורת מלאה באירוע עד אפס מקום. מזל צריך, אפילו ספר התורה שבהיכל אומר בפתגם העממי - ענין של מזל.
בימים האחרונים התפנתה התקשורת להצדיע לארונו של יעקב אלפרון. הטלוויזיה ראיינה את משפחתו, ששה ושבעה עמודים בעתונים היומיים.
בו' כסלו השנה ימלאו ל"ה שנים ליום שדוד בן-גוריון נאסף אל אבותיו. פניות לבתי הספר לציין תאריך זה, ולא בבי"ס ממלכתי אחד - הושבו ריקם. כנראה ששרת החינוך, הפרופסור יולי תמיר, מעדיפה מצב שבו לא יוצג "הזקן" בפני ילדי ישראל הלומדים בבתי הספר, כי אז אולי ייעשו השוואה ויתברר מיהו הענק ומהי מורשתו ומי "לא כל כך ענק" לעומתו.
ונשאלת השאלה שרננה בן-גוריון השאירה פתוחה - מי שכח את בן-גוריון?! המרן עובדיה יוסף ותלמידיו? או שמא גאולה כהן וצחי הנגבי? או, חלילה, להבדיל עזמי בשארה, חבר הכנסת לשעבר?
שכחו את בן-גוריון שמעון פרס וההולכים בדרכו.
שכחו את בן-גוריון יצחק נבון וההולכים בדרכו.
בשנת ה-35 לפטירתו, אנו מודיעים לך, ד"ר יריב בן-אליעזר, נכדו של הזקן, לא אנחנו... אנחנו זוכרים אותו ותובעים לחדש את מורשתו בבתי הספר ובמתנ"סים, באולפני העולים ובמוסדות להשכלה גבוהה, בארץ ובעולם, במקום בו יהודי מבקש לשאוב השראה ממורשתו היהודית, הציונית והאנושית, כאחת.
