כשנתבקש מקס פיקאר, פילוסוף מתחילת המאה ה-20, להסביר כיצד יכול היה היטלר לעלות לשלטון, הוא פתח את העיתון, הצביע על רשימת תוכניות הרדיו היומית, ואמר: זה ההסבר - חצי שעה התעמלות בוקר, שעה של דיווחים כלכליים, שעה של תרבות, שעה של ספורט, עוד שעה של מוזיקה, קטעים של בידור, חדשות, בישול, רכילות, פוליטיקה... עולם של אי-המשכיות. מציאות ללא רצף, המורכבת מקטעים שאין ביניהם קשר ולכולם ערך שווה. במצב כזה, אמר פיקאר, תופס האדם את המציאות כחסרת פשר ומשמעות, והיא משתקפת בנפשו - ככאוס. אם בעבר ניסה האדם להבין את המשמעות הנסתרת מאחורי התוהו ובוהו הנגלה, ולקשור בין האירועים השונים לכדי רצף היסטורי וסיפור בעל משמעות והסבר, הרי שהתרבות המקוטעת, תרבות שבימינו באה לידי ביטוי קיצוני ב-MTV, שוללת את ההמשכיות, את הזיכרון. ובהיעדר רצף ומשמעות, הכל הופך בעל ערך שווה, או הכל הבל הבלים. כל דבר ניתן להסבר רציונלי נקודתי. תרבות וערכים הם עניין אנתרופולוגי-יחסי. אין חוק, אין אמות מידה, אין סולם ערכים מחייב. הכל נקודתי. סובייקטיבי, קביל באותה מידה. גם הנאציזם.
חצי מאה עברה. הנאציזם נוצח - לפחות לעת עתה. אבל התופעה עליה הצביע פיקאר, הצפת התודעה בהבזקים מקוטעים חסרי המשכיות וערך, זו שאיפשרה את ההיפנוזה של הנאציזם, רק התעצמה: אוגילבי, שהיה אחד מגדולי הפרסומאים בארה"ב, מספר על יצרן שימורי טונה שביקש את שירותיו כשהיה על סף פשיטת רגל, משום שצבע הטונה שלו לא היה "נכון". הציבור היה רגיל לטונה ורודה, ואילו הטונה שלו הייתה לבנה. אוגילבי נרתם לעזרתו והוסיף כיתוב על קופסת הטונה שלו: "White Tuna. Guaranteed not to get pink", כלומר, "טונה לבנה - עם אחריות שלא תהפוך ורודה". הציבור קנה את זה. ואכן, זהו באמת להטוט פנטסטי. אבל כמו כל להטוט מסוגו, הוא עובד רק בתנאי שאין מפסיקים לרגע את שטף המילים. רק מי שנתון ברעש בלתי פוסק של הבלי מידע, אינו קולט את השקריות שבאמירה כזו.
המילים כאבזרי היפנוט העולם של יועצי הפרסום, השיווק ויחסי הציבור נטל את המשמעות מן המילים. הוא הפך אותן לאבזרי היפנוט, ואותנו - למטומטמים. למשל, הבדיחה ששיחררה נערת ההיפנוזה של ישראל, שלי יחימוביץ', אודות המנהיג שגר במגדלי אקירוב וכה רגיש למצוקת ההמונים. זו הייתה פירסומת נהדרת לאקירוב. קופי רייט נפלא. לא פחות נאמנה לאמת הייתה הביקורת שהושמעה על השימוש הפוליטי שעשה נתניהו בטקס הזיכרון לרחבעם זאבי (גנדי) - שהשתחררה מפי אלה, שימים ספורים אחר כך שעלו לבמה ונאמו בעצרת הזיכרון הפוליטית לרבין! העובדה שהתקשורת בחרה להבליט את האמירות הללו מצביעה לא רק על התגייסותה לצד פוליטי מסוים, אלא על היותה עצמה חסרת יכולת הבחנה - היותה עצמה מהופנטת. היא מגוייסת מפני שהיא מהופנטת.
שילוב של שני הגורמים הללו: חוסר הרצף של הסיפור, כלומר היעדר הקשר בין סיבה לתולדה, ובו בזמן הצפה בלתי פוסקת של ההכרה שלנו, מסכנים את עולמנו. בדיוק כמו חשיפה לקקופוניה של צלילים חסרת מבנה ונטולת אתנחתות, כך גם הדבֶּרֶת חסרת הערך הבלתי פוסקת שבוקעת מהטלוויזיה ומהרדיו, מסוכנת לתודעה ומובילה לאובדן הדעת. על-רקע זה, כל להטוט מילולי, כל פרסומת מהפנטת, כל צרחן - יכולים להנהיג את העולם לאבדון.
העיקר שיהיה שינוי גורם שלישי הוא הצמא לשינוי. ניצחונו ההיסטורי של אובמה נישא על מגמה מרכזית אחת - השינוי, והוא הוכיח שוב - מבלי להשוותו באופן אישי לאף אחד אחר- כי בנקודות זמן מסוימות אנו מוכנים לקבל כל דבר, ובלבד שדבר זה יבטיח שינוי. התסכול של הציבור, הייאוש, הזעם או המיאוס מן המוּכָּר והקיים, עלולים להפוך ברגע קריטי לגיליוטינה שאינה מסוגלת להבחין בין ימינה לשמאלה, בין נכון וצודק ואמת ורצוי לבין שקר, הרס ורצח. נותרת רק השאיפה לעצם השינוי, כאידיאה - האידיאה של השינוי. כך נוצר פרדוקס: "אידיאה" - כמו מתכת אצילה - אינה משתנה. היא אינה קיימת ב"כאן" וב"עכשיו", שהם עניינים ארעיים, חולפים. בבסיס האידיאה קיימת ההנחה של הנצח, של הבלתי משתנה. וכשאנו נתונים בסתירה עקרונית כזו, שבה אנו מקדשים את השינוי - כאידיאה - אנחנו מקבלים תופעות דוגמת קדימה.
שהרי קדימה זכתה בבחירות האחרונות, מפני שהצליחה לעטות את מסכת השינוי: שם חדש, צירופים חדשים מימין ומשמאל ובעיקר - הבטחות למשהו אחר וחדש. אומנם התפכחנו מהר מאותה אחיזת עיניים של מושב ליצים. ובכל זאת, אין להתעלם מהשתוקקות זו של הציבור לדבר מה חדש ויהי מה, כשמעבר ל"אג'נדה חדשה", שעיקרה קורי מילים ריקות, אין שום מנהיגות חדשה ובעיקר לא התנהגות חדשה.
כשנשמעות פעימות המונה לקראת הבחירות הבאות, וכשהאיום הקיומי הולך ומאפיל על יומֵנו, ההתנהלות שתבטא את השינוי היותר עמוק תהיה הינתקות מצבא היח"צנים, יועצי התדמית ואמני הבלוף, לטובת אמירות ברורות ומיישירות מבט - אפילו תהיינה קשות לעיכול ולא פופולריות. אנחנו כבר כל כך מטומטמים ממילים שאינן אומרות דבר, שעוד רגע רק נביט בתמונות, וכמו בארה"ב - נבחר במי שנראה כמו בפרסומת. שהרי כבר מזמן חדלנו להאמין למה שיוצא מפי "המנהיגים" שלנו - למשפטים החלולים, השקריים שנועדו "לנַצֵחַ".
תארו לעצמכם את ההלם שבו תיתקף "המערכת", אם יודיעו כל ראשי המפלגות, שכל יועצי התקשורת והתדמית שלהם יוצאים לחופשה ללא תשלום (אחר כך נחשוב איך לנצל את הכסף שנחסך בכך). שינוי כזה לא יהיה קוסמטי בלבד, הוא יגרום לשינוי מהותי בהתארגנות, בהתנהלות. למשל, אם לא יהיה מי שימציא קופי רייט שיתרץ את הצטרפותו של דן מרידור (כבודו במקומו מונח) לליכוד בהנהגת בנימין נתניהו, שעם דרכו, כידוע, אינו מסכים, אז אולי במקום לחשב כמה קולות יביא דן מרידור מהמרכז ואחר-כך לחשוב כיצד לנטרל אותו בעוד מועד לפני שהוא מאיים בפירוק הממשלה אם לא תהיה עוד נסיגה - יעמוד נתניהו ויאמר לנו, ברצינות ובכבוד, שהשעה הקשה מחייבת ליכוד הכוחות במחנה "המורחב". צדק ד"ר עוזי לנדאו כשאמר כי הציבור רוצה לשמוע דברים ברורים, חבל רק שהוא עצמו נמנע מלהגיד אותם.
