הרשות לפוגרום על עם ישראל - מן הממשלה היא

לאירוע, אשר התרחש בסוף השבוע האחרון במומביי מתאימה רק הגדרה אחת - פוגרום. כי מה הוא הפוגרום? זה הוא קיום של היתר לרצוח יהודים. לרצוח אותם סתם ככה, ללא כל סיבה אחרת או נוספת. כך זה היה בקישינב של 1903 - ניתן אז היתר לרצוח יהודים. האירוע במומביי ייזכר כציון דרך, שלב נוסף בדרך ללא דרך - שלב תחייתו של הפוגרום. ולא רק בגלל ששלחנו למומביי סיירת זק"א. פעם היינו שולחים סיירת מטכ"ל על-מנת למנוע פוגרום. אך בימנו - סיירת זק"א. נכון שאז הנסיבות היו אחרות, הייתה מדינה, אשר שיתפה פעולה עם המחבלים. והיום, במקרה של הודו, מדובר במדינה ידידותית לישראל, אשר בעצמה נפגעה מהטרור. אף על-פי כן, משהו שהשתנה מאז וה"משהו" הזה הינו דבר מהותי. במינכן ובאנטבה "האלה" שנקלעו לפוגרום היו "אנחנו". אז אנחנו, אף על-פי שישבנו בטוחים בבית בישראל, היינו "הם". אנחנו והם - אחד היינו. כל אחד מאיתנו היה מוחזק בן ערובה באנטבה, כל אחד מאיתנו נטבח במינכן. לא משתלם למדינה לפעול? אחרי הפוגרום במינכן, נתנה גולדה מאיר הנחייה: לחסל - כמו כלבים שוטים את כל מתכנני ומבצעי הפוגרום במינכן. מדוע ניתנה ההנחיה הזאת? יש אומרים -נקמה. אולי. אך לא בנקמה היה העיקר - גולדה "ידעה דבר אחד, שמחובתה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה בכל מקום שהם נמצאים".¹ וגולדה העבירה מסר: אין היתר, מעתה לא נתיר יותר פוגרומים. לא עוד. כל מי שמרים יד לרצוח יהודי - תחתך ידו. בישראל של 2008 נושבת רוח אחרת לגמרי. ישראל מונהגת היום על-ידי הנהגה פרגמאטית. הרי מנהיגנו היום - הם אנשים חושבים... חושבים את עצמם לפורצי דרך ולממציאי פתרונות יצירתיים. המסר של גולדה לא היה פרגמאטי. האם שווה להשקיע משאבים כה רבים ולאורך זמן כה ארוך כדי להרוג כמה מחבלים? במדינה, אשר מנוהלת כמו חברה מסחרית על-פי עקרון של רווח והפסד - התשובה אינה יכולה להיות אחרת: לא, לא שווה. האם שווה "להסתבך" בעזה בגלל קסאם פה - קסאם שם? לא שווה. כך הותר פוגרום בבית. ואם הותר פוגרום בבית - מובן מאליו שיותר גם פוגרום מחוץ לבית. האם שווה להתאמץ ולהתעמת עם ממשלת הודו כדי לאפשר התערבותה של הסיירת שלנו? לא, לא סיירת זק"א - סיירת אחרת. גולדה אז - התעמתה עם קנצלר גרמניה. אך היום - לא שווה. זה לא רציונאלי. לא פראקטי. לא משתלם. הפוגרום של היום כפוגרום של אז הרבה השתנה פה מאז. גם הלכי הרוח אצל הציבור השתנו בעקבות מנהיגיו. הפעם, הם, החטופים, היו שם במומביי ואנחנו... אנחנו - לא היינו אתם. עודדנו את "מכבי" ביום חמישי, יצאנו לבלות. מי ביום שישי, מי בשבת, ומי גם וגם. ואמנם לא נאמר דבר במפורש, אך היה באוויר: נו, כמה "דוסים" נלכדו שם במומביי בבית חב"ד. מי שלח אותם לשם? ולשם מה? להחזיר את הצעירים בתשובה? לא, זה לא נאמר במפורש. אך משהו מעין זה כאילו היה מרחף באוויר. וכל הדיווחים של שלושת הימים הנוראים האלה ממומביי - מעין עוד תוכנית ריאליטי... לא, אנחנו לא היינו שם ביחד עם היהודים האלה בעלי שמות משונים-מיושנים כמו גבריאל ורבקה, ומוישה, ולייבוש, ובן-ציון... השמות היהודיים מהפוגרום ההוא, בקישינב של 1903... בדומה לגופות הנרצחים העטופות בטלית, הגופות של רבקה, לייביש ובן-ציון, עטופים מזמן גם אנו כולנו באווירת פוגרום. פוגרום, אשר החל במלחמת לבנון השנייה - המלחמה הראשונה בתולדותינו אשר נוהלה על-ידי אנשים פרגמאטיים. מנהיגים של רווח והפסד, מנהלי החשבונות הרווח הפוליטי. הפוגרום החל אז, כאשר כל הצפון התחבא במקלטים בדומה למויישים, רבקות ובין-ציונים שהסתתרו אז, ב-1903 במרתפי קישינב. ב-2005 נקלט המסר - הפוגרום שוב הותר, שוב מותר לרצוח יהודים. חב"ד כנר הדולק בקצה העולם היום, לאחר שטרגדיית הפוגרום במומביי התבררה סופית, הושמעו הקולות של מנהיגינו הפרגמאטיים. מי שאחראי לביטחוננו בפנים הסביר לנו שעניין האבטחה של בתי חב"ד ברחבי העולם אינו עומד כלל על הפרק. הם, שליחי חב"ד אינם נשלחו מטעם המדינה - לכן, בשונה מנציגויות הדיפלומטיות והנספחויות הכלכליות, אין מקום אפילו לדבר על אבטחתם של בתי חב"ד אלה... ועוד הסבירו אנשים פרגמאטיים שיש אותם (את בתי חב"ד) בעולם מאות רבות ודרוש תקציב דמיוני על-מנת לאבטח אותם. לא משתלם... ושוב - אומנם לא נאמר, אך ריחף באוויר: "מי שלח אותם?", "מה הם עושים - מחזירים בתשובה?". כאשר שמעתי את מנהיגינו הפרגמאטיים, נזכרתי בשלוש אפיזודות בהן הייתי מעורב אישית. הראשונה - לפני שנים מספר עמדתי לנסוע למשא-ומתן עסקי עם קונצרן גדול בטוקיו. התקשרתי לנספחות הכלכלית שלנו ביפן, הסברתי שאני יזם "ירוק" לגמרי, אינני מכיר כלל את המנהגים העסקיים ביפן שלא לדבר על השפה. בקשתי עזרה - שמישהו מהנספחות הכלכלית יתלווה אלי, לפחות לפגישה הראשונה. הנציג בצידו השני של הקו לקח את מספר הטלפון והבטיח שיחזרו אלי. אף אחד לא התקשר. הלכתי להתדיין עם היפנים לבד. מיותר לציין שעשיתי את כל הטעויות האפשריות והעיסקה התפוצצה... האפיזודה השנייה - הפעם נסעתי בענייני עסקים למומביי. בתום סדרת פגישות חזרתי ארצה וכעבור מספר ימים קבלתי טלפון... מהנספחות הכלכלית של ישראל בהודו. מישהו בצד השני של הקו דרש (!) בצורה אולטימטיבית (!!!) לקבל את כל פרטי העיסקה בהודו. התברר שהידיעה בעניין משא-ומתן עם חברת ההיי-טק ההודית התפרסמה ב"אקונומיסט". מיותר לציין שלנספחות הכלכלית בהודו לא היה יד ורגל בעניין, אך ברגע שנודע להם על המגעים מהמגזין הכלכלי היוקרתי ביותר בעולם, אשר הגדיר את האירוע בתור "הסנונית הראשונה" מיד גילו אנשי הנספחות רצון "להצטרף" לסקופ... ולבסוף, האפיזודה השלישית - הפעם הייתה זאת נסיעה לטיול. לאחר ש"חרשנו" את "ארץ האש" ואת פטגוניה, הגענו לפנינת חבל האגמים של ארגנטינה - לברילוצ'ה, עיירת אתנחתא ציורית שוקקת תיירים. היה זה היום של הנר השלישי של חנוכה. חיפשנו ב"גוגל" ומצאנו את כתובתו של בית חב"ד בברילוצ'ה. לקראת הערב הגענו - בית קטן, רק 2 חדרים. שמענו עברית - היו אלה הרב, שליח חב"ד ואשתו, אשר התרוצצו בהכנות לסעודת חנוכה. נו, טוב, חשבנו לעצמנו - עד הנר יגיעו אולי עוד כמה ישראלים ונחגוג. אכן הופיעו עוד שלושה או ארבע יהודים, אחד מהם אמר לנו שצריך ללכת למקום אחר (ברחוב הסמוך) ושם בשעה 9 בערב תהיה הדלקת נר. לא הבנו, מדוע יהיה האירוע במקום אחר, אך לא שאלנו - פשוט הגענו לקראת 9. זה היה... אולם ספורט גדול מימדים. בכניסה נפגשנו עם שחקני כדור-יד המקומיים, אשר בדיוק סיימו את האימון שלהם והיו בדרכם החוצה. ובתוך האולם הרב, אשתו ועוד כמה חברים כבר מיהרו לערך שולחנות. כעבור דקות מספר התמלא אותו אולם ספורט בכ-500 ישראלים! ולכל אחד נמצא מקום על יד השולחן, צלחת גדושה מאכלים יהודיים וכוס יין לברכה. הרב ערך ערבית ובסיומה החלה החגיגה... אני מתקשה להיזכר בתחושת אחדות העם דומה בעוצמתה לזאת שבאותו ערב נר שלישי בבית חב"ד בברילוצ'ה. עכשיו - תחליטו בעצמכם, מי מייצג יותר נאמנה את ישראל בחו"ל? ועוד נקודה למחשבה - ב-11 בספטמבר 1904 בהומל שבביילורוסיה היה פוגרום. אז לראשונה מתייצבת נגד הפורעים "הגנה יהודית". אז, לפני 100 שנה הבינו היהודים שאין על מי לסמוך מלבד על עצמם.