"גלעד עדיין חי", זועקת כתובת מסטיקר על פגוש המכונית שלפניי. אני קורא אותה באור אדום ברמזור. היא מצלצלת בי כצלצולו של פעמון אזעקה. אני קורא את שלוש המלים האלה ולא יודע את נפשי. מה אעשה? מה אפשר לעשות, לבד מקריאה חוזרת נשנית לשחרורו? לאן נוליך את חרפת שביו המתמשך, ארוך לאין קץ?
אני עדיין עומד ברמזור. האור טרם התחלף. יש לי שניות אחדות להרהר על אודות משמעות המלים. משהו בהן צורם לי. משהו לא מצלצל לי נכון בהן. אני חש וחושב שמה שמפריע לי היא מלה אחת, האמצעית. זו הנדרשת למושג הזמן ו"מתכתבת" אתו. המילה הזו הופכת את הקביעה להתרסה. להפצרה. הוא עדיין חי, אבל חייו תלויים מנגד. תלויי מקום וזמן.
סדר המלים אינו מקרי, מן הסתם. המלה החזקה בטקסט הזה היא המלה " עדיין". היא קוצבת זמן. עדיין. מה אני אמור להירמז מהמלה הזו - שלא לאורך זמן? שכל עוד גלעד בשבי חייו תלויים מנגד? בוודאי. אני יודע זאת. מי אינו יודע. ובכל זאת, משהו בחיבור המלים ובדגש החזק שמושם בהן על המלה האמצעית טורד את מנוחתי. הוא מאיץ אותי. הוא מפציר בי. הוא מעורר אותי לעשות מעשה.
זו אינה קביעה סתמית. היא אמורה לחולל מעשה. ובכל זאת, אני חושב - האור מתחיל להתחלף - מה אעשה? מה אפשר לעשות? מה צריך לעשות? איזה הוא המעשה שעשייתו אינה סובלת דיחוי? ובכלל - מי אמור לעשות את המעשה הזה? האור ירוק. אני זז. אני נוסע. המכונית עם הסטיקר מעורר המחשבה נעלמת מטווח העין. גלעד עדיין חי.
