באמת קשה להבין את אהוד ברק, יש לו הרבה סיבות לכעוס על עצמו, ולאנשי העבודה, יש יותר מהרבה סיבות לכעוס על עצמם ועל מפלגתם המתאדה, אך להטיל את כל הזעם על מחשב שכשל, זה באמת מוגזם!
ולא רק זאת, לאחר תורו של המחשב, נטפלו לאיתן כבל, דווקא אחד מחברי הכנסת הבודדים בעבודה היושב בכנסת בזכות, והוא אחד מן הפרלמנטרים הטובים שבה.
גם התקשורת והמפלגות האחרות נהגו באותה סיכלות, וכינו את נפילת המערכת הממוחשבת פיאסקו! כאילו איננו נתקלים מדי יום במשרדים השונים, בבנקים, בסופרמרקטים, במחשבים בבית, באותן נפילות טכניות אשר איתן קשרנו את חיינו, מרצון.
נראה לי כי מצבה של מפלגת העבודה מספיק גרוע על-מנת שיתייחסו להיעלמותם המהירה מעל המפה הפוליטית ביתר רצינות, ולא יטילו את זעמם על הגולם המסכן.
בראיון עם אילנה דיין, הודה אהוד ברק כי הוא שוגה לעיתים והוא מנסה ללמוד משגיאותיו, השבוע הוא שוב חזר לסורו, והוכיח כי אהוד לא ממש השתנה, בהטילו את זעמו על אחרים מלבד על עצמו. ובכלל, גם אם המחשב היה נוהג בצייתנות אין קץ, והכל היה עובד למישרין, מה זה בכלל היה משנה?
האם מפלגת העבודה הייתה ניצלת? האם את מקום הערכים וההנהגה שכה חסרה שם, תשנה שיטת הצבעה אולטרה מודרנית-טכנית? עדיף היה שתשוב מפלגת העבודה לצטלך של אשכול, אולי משהו מן הערכים של תנועת העבודה, היה מסתנן עם השיטה הישנה והמשעשעת הזו, ואולי הנוסטלגיה הייתה מנערת את אבק השנים מעל מפלגה אשר לה חלק נכבד בבניין הארץ, וחלק עוד יותר נכבד בהיסטוריה של ישראל המתחדשת, ומעניק עדנה, ולו קטנטונת, לעבודה של היום, המהווה כיום רק זכר קלוש לימים אחרים.