מדי שנה ב-ו' כסלו מתכנסת הנהגת המדינה סביב קברו של בן-גוריון לטקס האזכרה הממלכתי לראש הממשלה הראשון.
כל אחד מאתנו חווה בחייו אובדן של קרוב משפחה או חבר וברורה לו החשיבות הערכית והרגשית של טקס האזכרה למען הזיכרון האישי ו/או הקולקטיבי.
למען הגילוי הנאות אציין כי אני תושבת היישוב מדרשת בן-גוריון, מקום קבורתו של ראש הממשלה הראשון. אינני מכירה טקסי אזכרה ממלכתיים אחרים ולכן אני יכולה להעיד רק על המוכר לי.
משנה לשנה הופך האירוע לסיוט עבור תושבי היישוב הקהילתי מדרשת בן-גוריון. בכל שנה נוסף עוד יום להפיכתו של היישוב ליעד מבוצר. הפסטורליה והשקט שמאפיינים אותו מופקעת לטובת מחסומים, חבלים, שוטרים, חברות אבטחה פרטיות ואנשי השב"כ.
ואז מגיע היום הנכסף ועולים לרגל שועי המדינה ומצהירים הצהרות שאין בכוונתם למלא ואירוע זה כמו כנסים ואירועים אחרים במדינה משמש במה ומכבסת מילים ריקה מתוכן.
והאדם הדגול והצנוע שהוביל והנהיג להקמת היש מן האין, שהתוכן, החזון והמהות היו העיקר בפועלו, שבחייו שימש דוגמא ומופת לאחרים ועלה להתיישב בנגב כחלק בלתי נפרד מעולם הערכים שהאמין ופעל לאורו - הוא משמש רק תירוץ ותפאורה יחד עם הנוף המדהים של נחל צין הנשקף מחלקת הקבר.
אז מי צריך את כל האירוע הזה? בוודאי לא בן-גוריון, בוודאי לא אנחנו תושבי הנגב, בוודאי לא משלם המיסים שהעלויות לקיומו של יום זה נופלות עליו.
אה, כן, ראש הממשלה צריך את זה וגם נשיא המדינה (ואין הכוונה דווקא לנוכחיים) כי בינינו, בתרבות השלטונית של השנים האחרונות שהשתלטה על כל שדרת הרשות המבצעת אין להם יכולת (וגם רצון - כי צריך לשרוד) לעשות הרבה. כל מה שנותר בידי מנהיגי הציבור בארץ הזו, אחרי גדודי הביקורת שרודפים אחריהם (מבקר המדינה, מבקרי הפנים ומבקרי החוץ וצדיקי התקשורת) זה לדבר ולפזר מילים והצהרות.
במקרה הטוב אם בנאום יש גם תוכן מעורר מחלוקת, אזי עוד נשמע על כך כמה שעות ואולי מספר ימים. אם לאו, וזה ברוב המקרים האיזכור היחידי שתושבי מדינת ישראל יקבלו מן האירוע הממלכתי הוא מבזק שרץ מהר באתרי האינטרנט ברדיו ולכל היותר 15 שניות בטלוויזיה ותמונה בעיתון של אתמול.
אז מה הפלא שיש כאלה שחושבים כי בן-גוריון הוא רחוב בעיר מגורם?
תעשו לנו טובה ותחסכו מאיתנו "תרתי משמע" את האירוע במתכונתו הנוכחית. אני משוכנעת כי גם בן-גוריון היה מסכים איתי.
