בתקשורת - איפה אם לא בתקשורת? - מרבים לקונן על כך שהתקשורת מנותקת מהעם ופועלת בניגוד לטובת המדינה. הסטיקרים של "העם נגד תקשורת עוינת" דהו מזמן, הסנטימנט - לא. אבל האמת היא שהתקשורת היא הפודל הקטן של השלטון, מכשכשת מולו בגדם הזנב שנותר לה.
לא מדובר במאמרים. במאמרים יכול כל אחד לכתוב מה שהוא רוצה - אם העורכים, שיש להם חשבונות רווח והפסד, כדאי-ולא-כדאי, יתנו. אבל בכל הנוגע לעמודי "החדשות" ולמהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, התקשורת כותבת ומדברת, בנושאים הקשורים בביטחון, כל מה שאומרים לה שצריך לכתוב ולדבר.
תקשורת מהימנה? ננסה להיזכר בצורה שבה עורערה ה"תהדייה" בעזה. יום אחד נודע לנו שיחידה של צה"ל פגעה בחוליה שעסקה בחפירת מנהרה שיועדה לשמש לחטיפת חיילי צה"ל. פגעו? הרגו שישה? הרגו. בטלוויזיה ראינו גם טורים של חיילי צה"ל מלווים בטנקים שביצעו את המשימה. מניין ידעו הכתבים שהחוליה ש"חוסלה" עמדה להשתמש במנהרה לחטיפת חיילי צה"ל? הם בדקו את זה? לפחות שאלו אם יש למנהרה שפוצצה מוצא בשטח הישראלי, שבלעדיו אין המנהרה יכולה לשמש לחטיפת חיילי צה"ל? לא. הם כתבו מה שאמרו להם לכתוב, כאילו הם עצמם יודעים את זה. במקום להשתמש בביטוי "לדברי דובר צה"ל", או "לטענת גורמים מוסמכים", או כל ביטוי אחר המקובל בעיתונות כאשר העיתונאי לא בדק בעצמו והוא מוסר דברים שנאמרו לו, הם משרבבים לתוך הדיווח על החיסול ועל פיצוץ המנהרה גם אמירה על מטרתה של המנהרה, כאילו הדבר ידוע להם ממחקר שעשו. מדוע? כי זה מה שאמרו להם.
וכך קרה שוב בשבוע שעבר, כשהודיעו בחדשות וכתבו בעיתונים שחיילי צה"ל ירו והרגו מן הצד ההוא של הגדר פלשתינים "שהיו בדרכם להניח מטען ליד גדר הביטחון". כאן יש שתי שאלות, שהכתבים התעלמו מהן לגמרי: מניין לנו שהם "היו בדרכם" להניח מטען ליד גדר הביטחון? אבל השאלה השנייה חשובה יותר: לאיזו מטרה יניחו פלשתינים מטען ליד גדר הביטחון? למנוע מהם לחדור לישראל?
אי אפשר להתעלם מהתחושה שצה"ל מחפש את ההיתקלויות האלה, מתגרה ומזמין את התגובות של ירי הקסאמים. זוכרים את השם ראאד כרמי? אחרי שנה של האינתיפאדה השנייה נולדה הפסקת אש בינינו לבין הפלשתינים. שני הצדדים שמרו עליה והיא החזיקה מעמד חודשים אחדים. עד שפתאום נזכר מישהו בצה"ל שצריך לבצע באותו ראאד כרמי "חיסול ממוקד", והאלימות התלקחה שוב בקנה מידה גדול בהרבה מזה שהיה לפני שביתת הנשק הזמנית.
יש כאן פעולת שרשרת - פעולה, תגובה, תגובת נגד ותגובה לתגובת הנגד. למרבה הצער לא אחת אנחנו עומדים בחוליה הראשונה של השרשרת הזאת. מפקדי הצבא, שלא תמיד ברור לגמרי אם הם עושים מה שהשלטון המדיני אומר להם לעשות, או מוסיפים נופך משלהם. פואד אמר לפני חודשים אחדים משהו שממנו ניתן ללמוד כי האשמה היא בפלשתינים, כיוון שהם מגיבים על הפעולות שלנו. השבוע צולם סגן שר הביטחון יושב על כיסא באיזה ראיון ומדבר אל מי שאינו נראה בתמונה כדברים האלה (אני מצטט מהזיכרון והמילים אינן ניתנות כאמירתן): אם החמאס יגיב על הפעולות שאנחנו מבצעים בשטחו, לא תהיה לנו ברירה אלא לצאת לפעולה גדולה. ובידיעות אחרונות הופיעה למחרת ידיעה כזו: "הקצינים זועמים על כך שכאשר צה"ל מבצע פעילות הגנתית על קו הגדר מגיב החמאס בירי על בסיסי צה"ל". תופסים? הקצינים זועמים על כך שהפלשתינים מגיבים. אומנם מדובר לכאורה ב"פעילות הגנתית", אבל ב"שיחדש" של צה"ל כל פעולה שלו היא הגנתית ושל הצד האחר - התקפית.
אמנם התקשורת הפודלית שלנו אינה מתעלמת ברגע האמת, הרגע הראשון, מכך שירי הקסאמים בא כתגובה על פעולה שלנו בשטח שלהם, אבל זמן קצר אחר כך נשכח מבנה השרשרת הזו וכל הפעילות התקשורתית סובבת סביב נושא אחד בלבד: התקפות הקסאמים על ישראל. התקשורת, במה שהיא מדברת עליו ובמה שאינה מדברת עליו, ממלאת את תפקידה באמונה: לעזור למחרחרי המלחמה שבינינו, שהתנגדו לתהדייה מראשיתה, לגרור אותנו למלחמה חדשה בעזה.