ההתלהמות המהולה בטפיחה עצמית על שכם של שר הביטחון של מדינת ישראל וחבר מרעיו, בעקבות הניצחון עד לדרגת הכרעה במלחמה של זרועות הביטחון נגד הנערים והנערות ועוד כמה אנשים שניסו להיאחז בבית בחברון – הובנה כראוי על-ידי הרשות הפלשתינית, והמסקנות המתבקשות הוסקו עוד בטרם יבש הדם של הפצועים ממלחמה זו, בה התפאר שר הביטחון:
הם דורשים פינוי שאר היהודים מחברון לאלתר על-פי המודל של הבית. המודל הזה לא משמעותי מבחינת כוח הזרוע, כי כל הדיוט מבין שצה"ל יכול לעמוד במשימה צבאית מסוג זה, אלא מבחינה אחרת לחלוטין:
הנה, יהודים רוכשים בכסף מלא מבנה בעיר חברון – והם מפונים בכוח הזרוע, ולא על-ידי ערבים אלא על-ידי המדינה שיצרה בדמים את המצב המאפשר התיישבות בחברון, ועוד בטרם בחירות, ועוד בידי מנהיג של מפלגת שוליים הזוכה על-פי ניבוי הסקרים בשבעה מנדטים בכנסת, שהם מיעוט שולי המכתיב ללא דין סדר יום מדיני.
ושר הביטחון – מנופח תרתי משמע מגאווה. הלוואי ששר הביטחון היה יכול להיות מנופח כך בתום המלחמה בלבנון, אותה "זכה" לא לנהל, אלא לסיים בבריחה. הלוואי ששר הביטחון היה יכול להתגאות לאחר טיפולו בירי על שדרות ויישובי הנגב והמרכז, דבר שרחוק ממנו, וקצת משתבש לאזרח להבין, מהו באמת תפקידו של השר המנופח.
אך לא. זה קורה מול קיצוני הימין בחברון, דווקא בנושא שהצדק המשפטי עמם – ולא עמו. כי מדובר בהתערבות מוקדמת בהליכי משפט ובניסיון בוטה, מיותר ומזיק של המדינה להשפיע על הליכי משפט בעודם מתנהלים, אף בעיצומם ובטרם שמיעת הראיות; עיקר הראיות עדיין לא נשמעו ולא נבחנו בבית המשפט, ובכללן, הקלטת המוכיחה כי בעל הבית מכר - וקונהו שילם את מלוא התמורה.
אז ברור שהרשות הפלשתינית הבינה את הרמז, ופעלה בהתאם.