לקיחת אחריות – נוסח ישראל "לקחת אחריות", בנוסח הישראלי, פירושה לגלגל אותה על מישהו אחר. בפרשת קו 300 ניסה יוסי גינוסר לגלגל את האחריות על יצחק מרדכי. זו רק דוגמא אחת. הייתה פרשת צאלים ואהוד ברק ופרשות אחרות ועד היום לא יודעים מי נתן את ההוראה בפרשת 'האדם השלישי'.
כשמאמן כדורגל ישראלי אומר: אני לוקח את כל האחריות על הכישלונות, הוא מתכוון: תפסיקו לבלבל לי את המח. הוא מושך זמן; הוא יודע שבמדינה המשוגעת שלנו למחרת תצוץ פרשה מסעירה חדשה וישכחו ממנו.
ואז באה הפועל פתח תקוה ונתנה "דוגמא רעה" של לקיחת אחריות. הם העמידו לוועדת משמעת פנימית שחקן שלהם, ולא סתם שחקן, את שמעון אבו חצירא, מלך השערים. מצאו אותו אשם בהתנהגות לא הולמת ו... הרחיקו אותו ממשחק בפועל!!!
אבו חצירא נותן, בינתיים, עונה גדולה. הוא מבקיע בכל משחק ומוליך את רשימת הכובשים בליגת העל. במשחק נגד קריית שמונה נשרק פנדל לטובת קבוצתו בדקה האחרונה, במצב של 0-2 לזכותה. יש לקבוצה בועט פנדלים קבוע אבל אבו חצירא, שלא כבש באותו משחק, ביקש לבעוט את הפנדל. התחיל ויכוח מכוער לעיני כולם ובסוף לקחו את אבו חצירא משם והקהל שרק לו בוז.
אני דווקא מבין אותו. המשחק היה גמור לטובת פ"ת, הפנדל נשרק בדקה האחרונה, ואבו חצירא הולך על תואר מלך השערים. אז ראשית, מותר לו לרצות לבעוט פנדל ולהבקיע עוד שער, ושנית – למה לא לפרגן לו?! הרי אבו חצירא במצב רוח טוב שווה לקבוצה עוד הרבה שערים.
אבל זה גם לגיטימי לא לתת לו לבעוט.
המדהים הוא, שבהפועל פ"ת לקחו אחריות! אמיתית, באומץ, לא מהפה לחוץ! הם עשו מהלך חינוכי שייתכן ויהיו לו השלכות ולא רק בקבוצה שלהם, אולי אחרים ילמדו מהם, אולי המשיח עומד להגיע.
האשם תמיד מכה שנית איציק קורנפיין הפך לשריף. היו"ר הנחמד של בית"ר ירושלים הכריז השבוע: "נעיף הביתה שחקנים בכירים, בינואר! (נעיף!!!).
האופנה הזאת לא מתחלפת:
השחקנים תמיד אשמים! האמת? זה יופי של פתרון. אם "הם" אשמים, "אנחנו" לא: קורנפיין לא אשם, בושינסקי לא אשם, מצאנו את האשמים ואנחנו נשמור על הג'וב שלנו. יותר מדי פעמים שמעתי אחרי משחק חשוב טענות שהשחקנים היו אדישים: לא איכפת להם.
הייתי שחקן כדורגל הרבה שנים וגם מאמן, אני זוכר משחקים גורליים, משחקים ש"אסור" להפסיד אותם, שבסיומם האשימו אותנו, השחקנים, בחוסר איכפתיות. לא משנה שהיו לנו נדודי שינה לפני המשחק, היו שחקנים שנתקפו בכאבי בטן ושילשולים מעודף מתח, ובמשחק מרוב הלחץ הרגליים לא תיפקדו, כאילו יצקו בהם עופרת; היה קשה לעשות את הפעולות הכי פשוטות ובסוף האשימו אותנו באדישות. מבחוץ זה תמיד נראה יותר קל.
ניקח לדוגמא את שחקני בית"ר ירושלים. כל האגודה נמצאת על הכוונת של התקשורת וגורמים אחרים. לדעתי מנסים לזנב בארקדי גאידמק דרך בית"ר, והשחקנים הפכו לכלי המשחק. ראשית יש שם אי ודאות גדולה לגבי העתיד הכספי של הקבוצה, וחשוב לזכור שגם שחקני כדורגל משלמים משכנתא ומטפלים בילדים. שנית, יש כל הזמן ביקורת, כוללנית, לא ממוקדת, שנותנת לכל השחקנים הרגשה שמתכוונים אליהם. במקום להגיד: "שחקנים" יעופו בינואר! היה עדיף שקורנפיין יגיד, באומץ, לדוגמא: דרק בואטנג, מיכאל זנדברג ושמעון גרשון יוצעו למכירה בחלון ההעברות בינואר. לא סתם "שחקנים" (ובלי "יעופו"). שלישית, יש בקבוצה עייפות גופנית ומנטאלית, כי אחרי שתי עונות אליפות, כולל משחקים גם בפגרה, במסגרות האירופאיות, יש שחיקה גדולה שפוגעת בתיפקוד. באירופה, ולא רק במועדונים הגדולים, פותרים את הבעיה באמצעות סגל שחקנים גדול – 27-30 שחקנים, ורוטציה קבועה ביניהם. את המאמן של ליברפול, ראפה בניטס, האשימו בשימוש יתר ברוטציה, דבר שלדעת המומחים הפריע להתגבשות הקבוצה וגרם לתוצאות חלשות בפתיחת העונה. היום, אגב, ליברפול מוליכה את הטבלה באנגליה, ושיטת הסגל הרחב והרוטציה היא דבר הכרחי שכולם משתמשים בו. גם לבית"ר היה, יחסית לישראל, סגל רחב, אבל לא מספיק והיום זה מתנקם. ואחרון חביב, לא שכחתי את גאידמק שפגע במורל של הקבוצה שוב ושוב, ברגל גסה; הוא הרי לא הגיע לבית"ר כי הוא אוהב כדורגל. הביקורת הפומבית שהוא העביר על שמעון גרשון, בשפת רחוב בוטה, פגעה בביטחון של כל השחקנים, כי כל אחד חשש שהוא עלול להיות הבא בתור.
אז מה הפלא שבית"ר ירושלים לא מתפקדת?!
ניתוח מקצועי אמיתי ימצא כמה אשמים לפני שיגיעו לשחקנים. למה לא החליפו שחקנים כדי לרענן את השורות, גופנית ומנטאלית? למה החליפו מאמן ומנג'ר (שום ושפיגל) ימים מעטים אחרי ששיבחו את עבודתם? למה עובדים בשיטת ה"שלוף", כולל התבטאויות לא אחראיות בתקשורת שמסיתות את קהל האוהדים ופוגעות בשחקנים? ותוסיפו לכל זה את גאידמק.
נכון ששחקן שדורש הרבה כסף צריך להיות מסוגל לתפקד בלחץ, אבל יש גבול שכשעוברים אותו - גם החזקים ביותר נשברים. אם שמעון גרשון היה רובוט, כל מה שקרה לא היה משפיע עליו. תראו מה קורה לאלברז. אפילו הוא, חתול רחוב אמיתי, לא מסוגל לעשות היום את הפעולות הפשוטות ביותר.
אני אומר:
השחקנים לא אשמים! בטח לא יותר מהצוות המקצועי וההנהלה. השחקן משחק כדורגל כי הוא אוהב כדורגל. אני בטוח שגם אם יקצצו את התנאים בחצי, רובם ימשיכו לבוא כי החיים שלהם זה כדורגל. להאשים את השחקנים זה פופולרי אבל זה פתרון קל ולא אחראי. קל - כי זה משחרר את ההנהלה מהאחריות (להנהלה יש גם את המאמן כמטרה קלה), ולא אחראי – כי גם הרופא הטוב יכול לתת את האנטיביוטיקה הנכונה רק אם הוא יודע מה הבעיה האמיתית. אז זה קל להאשים את השחקנים אבל שום דבר טוב לא קורה; להפך, יש שחקנים לא אחראים שכשאומרים "שחקנים" הם בטוחים שלא מתכוונים אליהם.
אם שחקנים לא מוכנים למשחק מבחינה מנטאלית, הייתי הולך קודם כל למאמן, כי תפקידו העיקרי הוא ליצור תלכיד שיעבוד ויתפקד כשיש בעיות של לחץ מנטאלי! הוא לא מלמד שחקנים בליגת העל איך למסור או לבעוט. אם יש אי שקט שפוגע בשחקנים הייתי הולך להנהלה, זהו התפקיד שלה לייצור שקט תעשייתי שיאפשר לשחקנים להתרכז רק במשחק. וכך הלאה. הייתי מגיע לשחקנים אבל לא כמטרה הראשונה.
אז השחקנים של בית"ר "אשמים", וגם השחקנים של מכבי ת"א (אגב, גם בכדורסל), והשחקנים של סכנין, וקרית שמונה והרשימה רק תלך ותגדל. ורק כדי להדגיש כמה הביקורת נזילה: בני יהודה, קבוצת תחתית בלי יומרות, אירחה את מכבי ת"א, הנפוחה, ובמחצית הובילה 0-3. איזה ביקורת הועברה על שחקני מכבי! אדישים, כפויי טובה, לא איכפת להם.... במחצית השניה מכבי צמצמה ל – 2-3 ולחצה בניסיון להשוות. פתאום התחילו לדבר על: אופי וקאמבאק. בסוף נגמר 2-3 לבני יהודה והוסכם ששחקני מכבי אשמים! ונמני אמר: יהיו שינויים!
