תגובתו המזלזלת של נחום ברנע למכתבם החריף של פקידי האוצר הבכירים ביותר שכתבו לרענן דינור ופרופסור מנואל טכטנברג, אינה מקובלת עלי. הביקורת מחטיאה את התרבות הניהולית המפוקפקת שקנתה לה אחיזה בניהול ענייני המדינה ע"י אהוד אולמרט ואנשי לשכתו. הביקורת יכולה להיות עניינית ומשקפת את ראייתו המפוכחת של הכותב ואפשר שהכתיבה מייצגת אינטרס אישי, או מערכתי. ואפשר שהמניע הוא רפלקסיבי ללא התניות. ע"פ ניסיון העבר, אהוד אולמרט יקבל מנחום ברנע הגנה ללא עוררין. אולמרט זקוק לה! רק שעברנו כבר את נקודת האל חזור. לאולמרט זה כבר לא יעזור, למעט שמחה לאיד מהשפלתם של אלה שלא הולכים בעיניים עצומות אחר המנהיג הכוזב.
הצגת המכתב כאירוע זניח, חסר חשיבות המבטא סוג של מרד של פקידים הינה מגוחכת. המכתב גם לא נועד לבטא מרד. הוא נועד להציב גבולות ולהגדיר את גבולות האחריות בעבודת הממשלה. לראש הממשלה יש סמכויות רבות, אך פקידים סטטוטוריים מקבלים גם סמכות וגם אחריות. הם אינם מריונטות ההולכות שבי אחר גחמות וקפריזות ואינטרסים מפוקפקים. גם על נשיא ארצות הברית - המנהיג החשוב והחזק בעולם - יש מנגנון בקרה של פקידים/גנרלים אם יבקש ללחוץ על הכפתור המיוחד המצוי במזוודה המלווה אותו, אם יורה על שיגור טילים גרעיניים.
אולי המכתב, אליבא דנחום ברנע לא ריגש את המוני בית ישראל, אבל הוא ריגש את מכותביו ואת ראש הממשלה. המכתב החזיר את משרד ראש הממשלה למצב פעולה של שפיות זמנית. אלמלי כן, סביר שפקידי האוצר היו מתפטרים. ואז, השבר היה גדול יותר כי ראש הממשלה, הנמצא במצב של דעיכה, היה רושם עוד וי ברשימת כישלונותיו האסטרטגיים. פקידי האוצר נקטו בצעד המתבקש הזה כדי להציב גבולות בפני מי שחסרים את הרסן והאיפוק והמסוגלות לבצע עבודת מטה הצריכה לאפיין את עבודת הממשלה בעיצומה של משבר כלכלי גלובלי. היכולת האולמרטית הינה בשליפות ובאילתורים ובניצול הזדמנויות. אולמרט כמוהו כמהמר בעל יכולות וירטואוזיות מרשימות. ממש גאון. חושיו חדים להפליא. אבל מה שמתאים לפוליטיקה יום יומית וקטנונית המונעת מדחפים של אגו ורדיפת בצע ורדיפת כבוד, לא מתאים למדיניות אחראית וארוכת טווח.
בשלטון מתוקן, ראש ממשלה לא משדר מסר מחו"ל בטרם נועד עם השר הממונה והדרג המקצועי, לפיו הוא מבטל את דעתם מראש. זו דוגמה למנהיגות מוגת לב. למנהיגות הנרתעת מלהתמודד עם לימוד הסוגיות באופן מקצועי, ענייני, מאופק הנעשה בחדר סגור. זו מנהיגות המנסה באופן מניפולטיבי לתפוס מנהיגות ע"י השפלת האחר. והאחר הם שר האוצר וצמרת המשרד. אלה שיטותיו של אולמרט.
הצגת הפקדים כמתריסים כלפי ראש הממשלה בעצמו הינה מגוחכת בעיני. לא מניה ולא מקצתי. אין זה שלטון של פקידים. זו אחריות מקצועית בהתגלמותה. הרי אהוד אולמרט הוכיח את כישוריו לברוח מאחריות בכל אירוע שהיה תחת אחריותו, בין אם האירוע פלילי ובין אם האירוע צבאי וביטחוני. אולמרט הוכיח גם כי אינו בורח מקבלת קרדיטים מפעולות מוצלחות (הפצצת הכור שלא הייתה) ובורח מאחריות כאשר הכישלון חתום על הקיר (מלחמת לבנון השנייה, מינויו של אברהם הירשזון, מס הכנסה). מה עדיף? שפקידים יבצעו החלטות של חובבנים (לעניין זה דינור הוא חובבן מומחה) וימשיכו לשאת באחריות? טוב שפקידי האוצר הבהירו לראש הממשלה באמצעות המכתב את סדרי העבודה הראויים, חלוקת הסמכות והאחריות.
הרי ראינו כיצד ביקש ראש הממשלה להיות גם שר ביטחון-על, לאחר שמינה את פרץ לשר ביטחון. הוא השפיל את שר הביטחון פרץ ובעצם "קרץ" לנסארללה: "אנו ההנהגה הביטחונית של מדינת ישראל מסוכסכים ומתקוטטים בפרהסיה. זה הזמן לעשות לנו אמבוש" ואכן, היה אמבוש והייתה מלחמה. הרי נסארללה הגדיר את ראש הממשלה שלנו כטירון, בעיצומה של המלחמה. והוא צדק. רק שהטירון נשאר טירון! לא התבגר ולא התחשל.
דומה שאהוד אולמרט מסרב להפנים את לקחיו מהתנהלותו החובבנית והשטחית.
נדבך מרכזי בניהולה של המדינה זכיתי להימנות על עובדי אגף התקציבים בשנים הקשות של שנות השמונים. עמיתיי היו בחזית הכלכלית של המדינה. הם שירתו את המדינה במאבק נגד מארת האינפלציה, האבטלה, המשבר החברתי, מאזן התשלומים והסטגנציה הכלכלית. בסופו של דבר ניצחנו. זה לא היה רק מאמץ של קומץ עובדים. זה היה מאמץ של רבים במשק שנשאו בעול. מי שניצח על תוכנית ההבראה היו הקברניטים ובראשם ראש הממשלה ושר האוצר ונגיד בנק ישראל ובכירי האוצר ובכירי המשק. לא היה ניתן לנצח במערכה הזו ללא תרומתם של אנשי המקצוע. מפלגת המקצוע הייתה פקטור מרכזי בתכנון תוכנית ההבראה וביישומה.
הפקידות המקצועית הינה נדבך מרכזי בניהולה של המדינה. אלמלי פקידות מקצועית היינו זה מכבר למדינת עולם שלישי. ואם נדייק - לו היינו במצב שבו התוצר שלנו לנפש היה משתווה לתוצר של המדינות המקיפות אותנו, אזי היינו מאבדים את היתרון היחסי שלנו מול המדינות השכנות (בפועל ,התוצר של מדינת ישראל גדול מהתוצר של מצרים, סוריה וירדן ולבנון גם יחד). עוצמתנו והיכולת שלנו להתקיים במרחב הנתון אינה מתקיימת רק בזכותו של הצבא החזק שלנו, אלא בזכות הכלכלה החזקה שלנו שמאפשרת לקיים צבא חזק זה כזה ואף לממן הרפתקנות צבאית של אולמרט הפזיז שהכריז מלחמה שעלתה לנו 13 מיליארד ש"ח והמשק ספג זאת בקלות מרשימה. וזאת הודות למי שנשאו בעול, בזמן המשבר.
הייתי גזברה של עיריית ירושלים. ראש העירייה היה אהוד אולמרט. רענן דינור, המנכ"ל החדש שזה עתה התמנה, ביקש להתנכל לי מיד עם כניסתו לתפקיד ולהביא לפרישתי מתפקידי הסטטוטורי. שיטותיו היו נכלוליות. טרם מינויו לתפקיד המנכ"ל, שימש כמנהל אגף תרבות והתמחה בייזום פרויקטים של זיקוקי דינור שהחמיאו והחניפו לראש העירייה אולמרט והציגו את אולמרט כאיש נאור, כשוחר תרבות, כמגן הקידמה התרבותית והאמנותית וכמי שמבקש להפוך את ירושלים לבירת התרבות של ישראל ואגב כך העניקו לו גם חשיפה וגם מחיאות כפיים (סם מעורר לאנשי ציבור הזקוקים לאהבת ההמונים).
רק שדינור ביצע את מופעי התרבות הללו בהפקרות ניהולית, ללא כיסוי תקציבי ויצר התחייבויות כספיות במיליונים רבים. לפי אומדני, דאז, אם כל אגפי העירייה היו חורגים מתקציבי הפעולות שלהם בהיקפים ובנורמות של דינור, היה נגרם לעירייה גירעון של 250 מיליון ש"ח, מתוך תקציב כולל של 1,300 מיליוני ש"ח (כולל שכר ופירעון מילוות).
דינור עשה זאת מאחורי גבם של הגזבר ושל מנכ"ל העירייה. הוא עשה זאת באופן נכלולי ע"י הצגת מצגי כזב של גיוס תרומות. הוא קבע עובדות בגיבוי מושחת של אהוד אולמרט. הוא פעל בניגוד לחוק ובניגוד לסמכויות שהוענקו לו ע"י מועצת עיריית ירושלים.
אני, כגזבר העירייה והממונה ע"פ חוק על קופת העירייה, לא אישרתי את החריגות הללו בדיעבד ללא מקור כספי. הגברתי את הפיקוח על התנהלות הכספית של האגף ולא אישרתי תשלום לספקים עד שהושגו לחריגות הללו מקורות מימון שגוייסו ממשרדי הממשלה למטרה זו. גרמתי לדינור להזיע ולהביא את הכסף. כמובן שדינור נטר לי. הוא גם הבין שאני לא אהיה חותמת גומי לשיגיונותיו ולתעתועיו ולכזביו כאשר קיבל באופן בלתי חוקי את משרת מנכ"ל עיריית ירושלים.
כאשר נתמנה לתפקידו כמנכ"ל העירייה, החל להתנהל באופן דומה שכלל: חריגות, יצירת מצגי שווא, התעלמות מנוכחותו החיונית של גזבר העירייה וכיו"ב.
כאשר הגדיש את הסאה, קיבל ממני מכתב שחלקים ממנו מצוטטים להלן. את המכתב כתבתי בתגובה למכתב ששלח לי ועורר את מחאתי המקצועית, התגובה מה- 24/2/1997:
".... מכתבך הנ"ל משתלב במזימה שאתה רוקם ומקדם להביאני לידי כך שאעזוב את תפקידי והינך פועל ללא לאות להכשילני במילוי תפקידי כדי ליצור אמתלה נוחה להדיחני!
"בעיריית ירושלים התפתחה "תת-תרבות" קניבלית, לפיה צריך להקריב מנהל אגף תורן למולך! ........ זהו סגנון כוחני, ברוטלי, גס, לא קולגיאלי שמאפיין את סגנונך הניהולי .... הגזברות היא במידה רבה ה"לב" הפועם של העירייה. היא משרתת את כל הגוף. פגיעה בה הינה פגיעה בעירייה.
"בשנה בה אני ממלא את תפקיד הגזבר, החל מה-7/1/1996, נחשפתי לדרכי עבודתך באגף תרבות, וזאת בניגוד לסיכומים והחלטות כמפורט להלן:
א. חריגה מופקרת ממסגרות תקציב, תוך החבאת חשבוניות ספקים, פגיעה באמינות העירייה, עיוות סדרי עבודה וכיו"ב.
ב. הצגת מצגי שווא של גיוס תרומות כאמתלה לאישור פעולות.
ג.
"...... לכן, בקוראי את הסיכומים בעניין החברה לפיתוח הרובע היהודי ובית הסופר, אני מגיב בהתאם לחומרה של החלטות שגויות לטעמי, שלא עברו תהליך מסודר של קבלה. כול הסממנים שפורטו לעיל, צצים כמו סרט חוזר: קידומי מימון ו/או חריגה מתקציב, יצירת תקדימים, תרומות ..., התעלמות מסיכומים, או (חריגה ממדיניות) העירייה....., אי שילוב גורמים מקצועיים מהגזברות בדיונים".
כתבתי במישרין לדינור, אבל כתבתי גם בעקיפין לאהוד אולמרט, אותו תיארתי כ"מולך". כינוי לאליל כנעני. ובכן התכוונתי לאליל המושחת והמשחית - אהוד אולמרט. אולמרט לא הגיב למקרא מכתבי. הוא נרתע! הוא ידע כי הצדק עמי. המכתב חשף את נכלוליו של דינור והיה בכך גורם מרסן. העתקים מהמכתב נשלחו לראש העירייה ולסגנו, הממונה על תיק הכספים. אך אולמרט לא חיפש צדק ומינהל תקין. הוא הלך שבי אחר מנכ"לו המתעתע!
דינור הנבעת מתוכן מכתבי הסתובב בחדרו כנשוך נחש. זאת שח לי אחד האנשים שפגשו בו מיד לאחר שקיבל את המכתב. "הוא הסתובב כמו 'פורפרה'". המכתב הזה הרתיע והפחיד וריסן את דינור. הוא ריסן גם את יצר הרדיפה וההתנכלות, אבל עד ההזדמנות הבאה. ובפעם הבאה הייתה תגובה מסוג אחר.
עבודה בשביל המהות ולא בשביל הספין בסופו של יום, פקידי האוצר הם עצמאיים, בעלי יושרה ואנשי מקצוע והחשוב מכול הם אחראים. האחריות שלהם גבוהה. את הטעויות שלהם ניתן למדוד לאלתר באחוזים של שיעורי אינפלציה ואבטלה ושל גירעון וכו'. את הכשלים שלהם אפשר למדוד בכסף, בש"חים ובדולרים ובשיעורי עוני וצמיחה ועוד סדרה ארוכה של פרמטרים. הפרמטרים הללו גלויים וזמינים. הם לא יכולים למרוח ולטייח את ה"תיק" שלהם. הם גם אינם חסינים מטעויות, אבל יותר מכל, טובת המשק לנגד עיניהם. את משרותיהם הם קיבלו ביושר ובזכות מקצוענותם. הם לא היו זקוקים להשתעבד ולהחניף למי שמינה אותם. להיפך! זאת בניגוד לדינור שלא היה כשיר ולא ראוי להתמנות למשרות הניהוליות שקיבל בהיעדרה של השכלה מתאימה.
האחריות של פקידי האוצר למצב המשק היא חד ערכית. שלא כמו בתאונות דרכים, שם כולם אחראים, אבל אף אחד לא אשם. שם יכולים להאשים את הנהגים והולכי הרגל עצמם, את המשטרה שלא אוכפת מספיק, את האוצר שאינו מעניק משאבים לרוויה, את משרד התחבורה ואת מע"צ. כך שכולנו אשמים אבל אף אחד לא אחראי לגמרי ובינתיים יש תאונות ויש אסונות וכו'. בכלכלה זה יותר חד-משמעי.
פקידי האוצר אינם ווסאלים. הם נאבקים על עמדות האמת שלהם. הם גם לא יירתעו מלהניח את הדרגות וללכת לביתם. הם אינם קשורים לשום איגוד מקצועי, או לגילדה מקצועית. הם שייכים למפלגת המקצוע. הם ימצאו את מקומם בשוק החופשי בנקל. אבל אם הם ילכו, יישאר ראש הממשלה אהוד אולמרט עם רענן דינור ויפריח עמו זיקוקי דינור! כי לעבוד באמת ולהתנהל באמת הם לא יודעים.
וכרגיל, אני מציע לכול מי שמנסה לעשות עסקים עם אהוד אולמרט להיזהר מפניו. ממנו אסור לקנות מכונית משומשת. בייחוד כאלה שמטופלות על-ידי מכונאיו הכושלים, כמו רענן דינור.
התנהלותו ואישיותו של אהוד אולמרט היא המכשלה הגדולה שלו. לא די בחשיבה נכונה וביוזמה. לא בכדי הגיע אהוד אולמרט למסלול התנגשות עם צמרת האוצר ובראשם שר האוצר. אהוד אולמרט רואה בדרג המקצועי, או בממלאי תפקידים בכירים - יריבים, גם כאשר הם כפופים לו. נוחה לו הצייתנות העיוורת. נוחה לו אמירת ההן. הוא מעדיף להקיף עצמו באומרי הן ולא באנשי מקצוע. לא בכדי מערכת יחסיו עם השרים הבכירים שלו: לבני, ברק וגם עם עמיר פרץ בשעתו, ורוני בראון מעורערת. מעורערת מאוד. רוויה יצר שנאה ונקם שלוח רסן מצידו של אולמרט הנוטר והנוקם.
מנהיגות פירושה לדעת לעבוד עם אנשי מקצוע, גם אם הם אישים דעתנים. מוטב להתנהל עם אנשים אשר אינם חוששים לומר את האמת, מאשר עם מלחכי פנכה, חנפים, אומרי הן והמשמשים כאינסטרומנטים. הערך שלהם מתגלה במבחן האמת. במצבים הקשים והקיצוניים והמשבריים. פקידות אמיתית ואחראית שומרת ומגנה בסופו של דבר על הממשלה. מנהיגות אמת זה גם להבטיח שנעשית עבודה בשביל המהות ולא בשביל הספין. מנהיג אמיתי אינו רואה בצוות עוזריו ופקידיו ושריו יריבים שצריך להתחרות עמם על קרדיט, לעקוף אותם ולקמבן ולתחמן אותם. מנהיג אמיתי אינו בוחן את העשייה שלו לפי התועלת והאינטרס האישי והמיידי שלו ושל אנשי חצרו, אלא לפי קריטריונים לאומיים וממלכתיים. ראש ממשלה שמתמרן את שר האוצר במחלוקת עם ראשי האוניברסיטאות מגדיל את רף הזהירות והחשדנות כלפיו ביחס למניעיו וכוונותיו בתחנות הבאות. אמינות ואמון זה ערך נרכש וערך נצבר. מי שמאבד אותו במהלך קודם, בל יתפלא שלמהלך הבא יגיע ללא אותו אמון נחוץ והכרחי.
לסיכום, מי שעיניו בראשו, לא יתגעגע לאולמרט כאשר ישחרר אותנו מעולו וטובה שעה אחת קודם. וגם אם נחום ברנע יתגעגע ויכתוב על כך חזור וכתוב, אזי אני לכל היותר אתקשה להאמין לעיתונאי השכיר נחום ברנע, גם אם יכתוב זאת שחור על גבי עיתון.
