מילון החרקירי הלאומי-יהודי

החמאס ירה פצמ"רים על מחנה צבא ליד נחל עוז. 9 חיילים נפצעו, אחד מהם איבד רגל. תגובת צה"ל: פינוי חיילי המפקדה. הפגזות נוספות, יום אחר יום, נספגו ללא תגובה. הייתה זאת הבריחה השלישית של צה"ל בדרום. לפני כן פונה בסיס טירונים בזיקים לאחר פגיעת טיל, ועוד לפני כן פונו חיילי המפקדה מבסיס מעבר-ארז, בעקבות תקיפה. והממשלה החליטה לשחרר כ"מחווה" לאבו מאזן 250 מחבלים, למרות שגלעד שליט עדיין בשבי. מטכ"ל צה"ל מפציר בדרג המדיני למסור לסורים את הגולן. אולמרט מבטיח להזרים עשרות אלפי מתיישבים חדשים לנגב - מבין המגורשים העתידיים מיהודה ושומרון. כמפרעה, מנקה המשטרה את "בית השלום" בחברון מיהודים, כדרישת הערבים. ידיעות אחרונות (8.4.08) מאפיין את כל זה במאמר על אדם ששמו אלכס ברק, מאת עודד שלום וגדעון מרון, כך: "זה סיפור ישראלי קלאסי... ברק נראה לנו בשכבו על המיטה (משותק מן החזה ומטה, נורה על-ידי מתנקש) כמשל על ישראל עצמה: פעם זריז ומהיר וגם חסר זהירות, עד שנלכד והובס, ועכשיו מגושם, חסר אונים, כשהעתיד לוט בערפל, לא מבטיח רבות...". אלה מלים איומות. הן אינן נכונות, כי יש בעמנו מספיק כוחות נפש וחיוניות, שהוא עוד כלביא יקום. ובכל-זאת, איך קרה שנדמינו לפתע כתולעת יעקב? פתגם לטיני אומר שמי שהאלים רוצים לאבדו, הם לוקחים ממנו תחילה את שכלו. אלתרמן התנבא, שהשטן ינסה ליטול מאיתנו את האמונה בצדקת דרכנו. כך או כך, תהליך ההרס מוצאו רוחני והוא מתועד בשפה, במילון התבוסה העצמית וההתאבדות האידיאולוגית - מילון החרקירי הלאומי:

• אדמה. יצאה מכלל שימוש. מ-"אדמה אדמתי" ו"אדמת מולדת" נותרו ליהודים רק "שטחים" - מדידה גיאומטרית קרה של אורך כפול רוחב, ומגאולת האדמה נשאר "גזל קרקעות". רק לערבים יש עוד "יום האדמה" ו"אדמה תמורת שלום".

• ארץ. הארץ הוחלפה במדינה, ארגון שניתן להקים גם במקום אחר. מן הציונות של "ארץ ציון ירושלים" נסוגונו אל הטריטוריאליזם, כל טריטוריה שהיא. "ארץ מולדת", "ארץ הבחירה", "הארץ המובטחת" "ארץ הצבי", "הארץ הקדושה", ואפילו שם הארץ: "ארץ ישראל" נעלמו משפת הדיבור היומיומי ומשפת התקשורת, המכירות רק ב-"מדינת ישראל". אפילו מזג האוויר הוא "במדינה". לגרמנים יש Land - ארץ; לצרפתים pays - ארץ; באנגליה ובאמריקה אומרים country, right or wrong - my country (צודקת או לא צודקת - זו ארצי); לערבים יש "בלדי" -ארצי, ורק אצלנו "אוהבים את המדינה", לא עוד את ארצנו. תעשיין התבטא ברדיו "היו לנו תמונות נוף של מדינת ישראל", אך למדינה אין נוף, כמו שלעמותה או לחברה בע"מ אין נוף.

העיוות הזה עובר לנו ליד האוזן מבלי שנחוש בזיהום המגמתי והמכוון של הלשון, כדי לסרס את אהבתנו לארץ ישראל ולשרש מליבנו את "חיבת הארץ". בערוץ הראשון, בסדרה "נשים במלחמה", שילבה פרטיזנית לשעבר בדיבורה הרוסי שתי מלים בעברית: "ארץ ישרואל". את זאת "תרגמו" ל-"מדינת ישראל". באותה הרוח מציינת התקשורת מקומות ביהודה ושומרון לפי מפה ערבית בלבד. ידיעה שגרתית: אבנים נזרקו על אוטובוס - "מצפון לרמאללה". היה זה בשילה, אבל ישובים יהודיים - יוק! משהו קרה "בחלמיש מצפון לרמאללה" - מדוע לא מערבית לעופרה? כי עופרה שקופה, קיומה אינו לגיטימי.

• עלייה / ירידה. יצאו מן השימוש והוחלפו ב"הגירה". אריאנה מלמד בידיעות אחרונות (29.8.08) כותבת: "זה מרתיח את דמי כמהגרת, כיהודייה, כעיתונאית, כישראלית". המגמה ברורה: להפוך את הארץ הזאת לארץ הגירה רגילה, ללא שום ייחוד. שכשם שמהגרים אליה, כך מהגרים מתוכה.

• יהודה ושומרון. את המלים האלה מתקשים המגישים, השדרנים והכתבנים להגות. רזי ברקאי בגלי צה"ל, שאל: "אתם חיילי גדה?", מח'ט חטיבת כפיר השיב: "אנחנו חיילי יהודה ושומרון" (21.11.06).

• אוייב. הערבים מכנים אותנו "עדו", כלומר אוייב, אך בתקשורת שלנו הערבים הם "צד שני" או "יריב", ואפילו - פרטנר. חזון אחרית הימים.

• מחבל או טרוריסט. התנדפו ואינם. את הקסאמים משגרים פעילים, "פעילי חמס". מולם היו ב"בית המריבה" בחברון - "פעילי ימין". כך, הרוצח הערבי דומה למתנחל היהודי או, אם תרצו, המתנחל היהודי דומה לרוצח הערבי.

• יהודים. גם הם יצאו מן השימוש, הוחלפו ב"ישראלים". בדיווח על הטבח בבית חב"ד התעורר קושי: כל הקורבנות היו יהודים, אבל חלקם אזרחים ישראלים וחלקם אזרחים אמריקנים, ומהם שאפילו היו אזרחי שתי המדינות. השדרנים נפלו על לשונם, וכמעט יצא להם ישראלים שאינם יהודים. כל זה, בגלל ההחלפה השרירותית והשיטתית בתקשורת של "יהודי" ב-"ישראלי". לעולם לא יאמרו "יהודי אזרח ישראל", כי בורחים מן ה"יהודי".

השאיפה היא למדינת-כל-אזרחיה, שבה כולם "ישראלים". דא עקא, שאזרחי ישראל הערבים אינם משתפים פעולה ומגדירים את עצמם - "ערבים פלשתינים אזרחי ישראל". פרסומת אבסורדית ברדיו: כל ישראלי צריך לקנות בחנויות סטימצקי "מחזור לחגים". באמת? גם הישראלים הערבים? ומה בדבר "מדינת היהודים" של הרצל? נעשה ממנה "מדינת הישראלים"?...

• מתון. מונח שזכה לשימוש מניפולטיבי ונבזי במיוחד. השמאל ניכס לו אותו, לעומת הימין, שבהגדרה הוא - קיצוני. כך, מאליו וללא מאמץ, הדביקו מזג טוב ותכונה סימפטית ל"מחנה השלום", ואת היפוכם לצד השני.

בדיווח ברדיו על המו"מ הקואליציוני נאמר, שמטעם שס השתתף עו"ד דוד גלס, אדם "עם עמדות מתונות". גלס ידוע כיונה פוליטית והמסקנה המתבקשת היא, שמי שאינו מוסר את יו"ש לאוייב ומחלק את ירושלים, הוא - "קיצוני". על זה אמר טום פיין, מן האידיאולוגים של מלחמת השחרור האמריקנית: "מתינות במזג האנושי היא תמיד מעלה מוסרית, מתינות בעקרונות היא תמיד השחתה מוסרית".

• פריצת דרך. צירוף מלים בעל צליל נעים לאוזן. משהו היה סתום, נפתח והשתחרר. גם על הסוכרייה הזאת השתלט השמאל. "פריצת דרך" במו"מ משמעותה בתקשורת הישראלית היא רק בכיוון אחד: אובדן הארץ ליהודים. "הדרך" היא לפלשתין והיא "נפרצת" רק לפניהם ולמענם.

• אריה גולן בקול ישראל אמר ב-26.9.08 בנימה עצובה: "בתחום המדיני לא זכינו השנה לפריצת דרך". כלומר, היהודים לא הצליחו להיפטר מארץ ישראל.

• אופטימי / פסימי. "אותו כנ"ל": מה שטוב לערבים משדר אופטימיות, תחזית שמשרתת את האינטרס היהודי היא פסימית. כשהשדרן שואל פוליטיקאי "אתה אופטימי?" - כל אחד מבין מה הוא רוצה לשמוע: שסיכויי המדינה הפלשתינית ו/או סיכויי עקירת יישובים ו/או סיכויי חלוקת ירושלים השתפרו. ברוח זאת נאמר בקול ישראל ב-19.2.08: "שמענו מפי סלאם פייאד דברים פסימיים למדי, שהשנה לא יגיעו להסכם שלום". הסכם שלום - אין צריך לומר - פירושו אובדן לב הארץ.

"אופטימי" מנקודת מבטה של המחלה הוא, כמובן, "פסימי" מנקודת מבטו של החולה. יהודי לאומי השומע שהשדרנים "אופטימים", נכנס לבונקר.

• "הרוצח". יש רק אחד: רוצחו של רבין ז"ל. 1,500 נפשות נרצחו כאן מאז אוסלו, אך אותם רצחו... "פעילים". את יאסר ערפאת, מרצח ההמונים, ממציא הטרור המודרני, מעולם לא כינו "הרוצח".

• "נשיא ושרים" פלשתינים. על-פי הסכמי אוסלו הוקמה "רשות פלשתינית", "רשות", authority, לא ממשלה, וראש הרשות הוא "יושב-ראש". אבל אנחנו התנדבנו לקרוא לו "נשיא" ולחברי הנהלתו - "שרים". בנינו בהתנדבות גשר של מלים ומושגים לקראת אותה "פריצת דרך" "אופטימית", של הקמת מדינה פלשתינית גם באופן רשמי.

• "הלך לעולמו", הובא למנוחות". לשון המיוחסת לצדיקים, ישרים ותמימים, משמשת בתקשורת לפגירתם של ראשי מחבלים, מרצחים ושונאי ישראל מובהקים. מחמוד דרוויש, משורר האוייב שקרא לנו להסתלק ולקחת את מתינו עמנו,"הלך אתמול לעולמו בבית חולים בטקסס" ו"הובא למנוחות". רק "עילוי נשמתו" היה חסר.

• "סוף שבוע נעים". התחליף שמצאה התקשורת ל-"שבת שלום". מלחמת תרבות.

• "גראד". זה הוא, לא הקטיושה, שנופל על אשקלון. למה? כדי שלא להיזכר באזהרה שהזהיר הימין, כי אחרי הגירוש תיפולנה קטיושות על אשקלון.

• שחרור. 'הארץ' כותב על "חלום שחרור פלשתין", בעוד שמלחמת השחרור שלנו מכונה אצלו "מלחמת 48" (אורי הייטנר, מקור ראשון).

שמעון פרס ברך ב-14.1.99 את אש"ף "במאבקו הארוך לשחרור לאומי". כידוע, בקודים שלהם "מאבק" הוא טרור ו"שחרור" הוא - מאיתנו.

• "מכשול". הגולן כמכשול. מעריב (1.7.08) כותב: "הכנסת הערימה עוד מכשול בדרך להסדר אפשרי עם סוריה". הכוונה להצעת החוק המחייבת משאל-עם לפני נסיגה משטח ריבוני. יוצא, שמסירה לאוייב של חלקי ארץ היא הסרת מכשול, או - "פריצת דרך".

• הכרעה. עיבל גלעדי, לשעבר עוזר ראש אגף התכנון בצה"ל, ששטיפת המוח שלו תרמה רבות למפלה במלחמת לבנון השנייה, כתב:

"להכריע את הפלשתינים? מה הקשקוש הזה? איזה מין שטויות אלה? מה זה 'להכריע'? ניסינו ליצור תחליפי הכרעה. בשלב הראשון דיברנו על 'דימוי ניצחון', מעין מראית עין, אחר-כך זה עבר ל-'בימוי ניצחון'". (יהודה וגמן, מקור ראשון, 15.9.04: "הישגי צה"ל נמחקים על-ידי הקונספציה"). ציטטנו בתחילת הדברים, כיצד רואים בתקשורת את ישראל: "פעם זריז ומהיר עד שנלכד והובס, ועכשיו מגושם, חסר אונים, כשהעתיד לוט בערפל". אם אכן, חלילה, זה מצבנו - מי הביא לכך, אם לא התקשורת, האקדמיה, הספרות, המשפט, הפוליטיקאים - בחשיבה התבוסנית ובשפה הפוסט-ציונית שלהם? הם נוהגים לומר שמלים הורגות. כמה זה נכון!