הזאב והכבש מבית השלום

הואיל וליהודים אסור לבנות ביהודה ושומרון, הוציאו מיליון דולר וקנו בית. סירב השלטון לתת "היתר עסקה" (גזירה שנגזרה כדי למנוע קניות) וציווה עליהם להסתלק מכוח צו מיוחד "בדבר שימוש מפריע". אלא שהצו, כדי לשמור על מראית עין של חוקיות, מאפשר הגשת ערר. ראו, שהדיון בערר מתמשך, נתלו בטענת "פלישה" של המוכר הערבי, שתחילה טען שלא מכר וכשהראו לו בסרט כיצד הוא סופר את הכסף, הודה שמכר, אך כביכול חזר בו (לאחר שנעצר בכלא פלשתיני "בעוון" המכירה ליהודים). כשהגישו היהודים הוכחות, שעובדים ששיפצו את הבית פעלו מטעמם ולכן הם אינם "פולשים", פקעה סבלנות השלטון והבג"צ - שילחו בהם את היס"ם והוציאום מהבית בכוח. מתקפת הזאב על הכבש מעשה בזאב ובכבש ששתו מאותו הנחל. טען הזאב שהכבש מעכיר את מימיו. השיב הכבש - הלא אני למטה ואתה למעלה, ואתה מעכיר לי! כעס הזאב: אתה גם מקלל אותי? לא קיללתי, פייס הכבש. רגז הזאב: גם בשנה שעברה עשית לי כך! טען הכבש: בשנה שעברה עוד לא נולדתי. תקף הזאב: אז זה היה אחיך! כשענה הכבש שאין לו אח, פקעה סבלנות הזאב וטרף אותו. ימים רבים התקשיתי להבין, מניין הדבקות העקשנית שמגלה השמאל במלחמתו נגד מפעל ההתנחלות. הלא מזמן נשמט ממסע-הצלב הזה כל בסיס רציונאלי: הנסיגות לא הביאו שלום והגירושים לא הביאו רגיעה, כי אם להיפך. עד שגיליתי את הדמיון המדהים לדחייה המוחלטת שהערבים דוחים את "היישות הציונית" בישראל ואת הסימטריה בין תסכול "מחנה השלום" נוכח הסירוב הערבי להשלים עם קיום יהודי ריבוני בארץ ישראל לבין תסכול המתנחלים נוכח סירוב השמאל, ועימו כל האליטות השלטוניות, להכיר בלגיטימיות של קיומם. המדינה היהודית אינה זוכה בהכרת הערבים, והמתנחלים שקופים בעיני הממסד השמאלני. הערבים חולמים להרוס את המדינה היהודית ואנשי השלום - את היישובים היהודים. "בית השלום" הוא רק מיקדמה. ארחי פרחי לרגע לשווא מציגה ישראל את הישגיה כ"עובדה מוגמרת" - הערבים רואים בה תופעה חולפת, "צלבנית", ואומרים לה בלשונו של מחמוד דרוויש: צאו, וקחו עימכם גם את מתיכם! כך גם אומרים ישראלים "מתקדמים" למתעקשים להתנחל בארץ ישראל הקדומה: צאו, ואנו נוציא אחריכם גם את מתיכם, כפי שכבר עשינו! הערבים שברחו בתש"ח ולקחו עימהם את מפתחות בתיהם, רואים גם אחרי 60 שנה את ישיבתנו במקומות שעזבו כארעית. רק את "זכות השיבה" שלהם הם רואים כקבועה ועומדת, ולכן עליה ורק עליה - כלומר על האמונה שמדינת ישראל היא זמנית - מתרסקות כל יוזמות השלום. באותה המידה המתנחלים אינם זוכים ללגיטימציה אצל בעלי החזקה מן השמאל למרות "העובדות המוצקות" שיצרו בצורת ערים וכפרים וציוויליזציה פורחת. הישגיהם בשטח אינם משנים אצל "הנאורים" את הדימוי שלהם כארחי פרחי לרגע. את הערבים בראייתם את מדינת ישראל, כמו את "השפויים" בראייתם את המתנחלים - לא ניתן "לבלבל עם עובדות". הניתן לרפא את הקיבעון הזה של דחייה ואי-יכולת להכיר בזכות קיומו של הזולת? משל הזאב והכבש אינו נותן תשובה. הוא פשוט מתאר מציאות, כפי שכבר ראה אותה איזופוס לפני אלפי שנים: עולם רע ואכזר, שבו הזאב גם שופט וגם טורף.