אחרי 'קונקס', תורם של האוטובוסים הצהובים של חבל מודיעין לעמוד על הכוונת שלנו. האוטובוסים הצהובים תפקידם להסיע ולהחזיר תלמידים מתיכון מכבים-רעות אל היישובים לפיד, כפר רות ושילת. תפקיד שמיד נראה, לוקה בחסר. זמנם של התלמידים במועצה המקומית חבל מודיעין לא עומד בראש סדר העדיפויות, אם לשפוט לפי טענות התלמידים. שמועות על איחורים, הברזות של הסעות, אוטובוסים מטונפים וסדרן שובב אחד, הביאו אותנו לדובב את תלמידי ההסעות ולשמוע מה בפיהם.
א', תלמידת כיתה ט' מלפיד, מרחיבה על התלאות שהיא וחבריה צריכים לעבור על-מנת להגיע הביתה: "היו ימים שגמרנו בשתיים עשרה את הלימודים והאוטובוס פשוט הבריז והגיע באחת, מה שאומר שאת דלת הבית ראיתי בשתיים וחצי".
מה עשיתם? "יש בחור אחד בשם דני שהוא הסדרן של ההסעות. תפקידו לפקח על כמות ההסעות ולוודא שהן מגיעות בזמן. התקשרנו אליו מספר פעמים ובכל פעם הוא טען כי שלח כבר הסעה וזו בדרך". כשהזמן עבר וההסעות לא הגיעו, התעקשו התלמידות ונענו בתשובה הבאה: "לא נורא אם תחכו קצת" והתלמידים חיכו. שעתיים.
הנהגים של האוטובוסים הצהובים – בבקרים הם משכימי קום ואילו בצהריים הם דווקא מעדיפים שנ"צ: עיקר הבעיה, על-פי א', היא בהסעות חזרה לאלו המסיימים את לימודיהם בשעה שתיים עשרה ופחות בהסעות המביאות אותם לבית הספר בבקרים.
בהמתנה הארוכה להסעה שתחזיר את התלמידים הביתה, שולט חוק ג'ונגל נוסף ועתיק יומין – החזק שורד: משום שמקומות הישיבה באוטובוס מעטים, לא מספיקים לכל התלמידים ומי שלא מספיק – נשאר מאחור. עם השמע הצלצול פותחים התלמידים בריצה על-מנת להספיק ולתפוס מקום בהסעה. מי שאיטי מדי או לא חזק מספיק לעמוד בדחיפות התור – נותר מאחור. "מדובר במשחק הכיסאות בגרסה המודרנית שלו", ממשיכה א'. "לתלמידי הכיתות הצעירות – ז' למשל, אין כל סיכוי, והרבה פעמים הם נשארים מאחור. הצרה היא שגם בהסעה הבאה כעבור שעת המתנה המשחק האכזרי ממשיך, וכך הם יכולים למצוא עצמם נשארים שוב בתחנה, פשוט בגלל שהם לא מספיק חזקים לדחוף את התלמידים הבוגרים יותר".
גם ש' מכיתה ט' עדה למשחק האכזרי הזה ומכנה אותו "רולטה רוסית": "לשמחתי אני לא בכיתה ז' אבל אני לא מקנאה בילדים הקטנים האלה, מה שהם צריכים לעבור". ש' מספרת כי ביום ראשון ושני אין הסעה בשתיים עשרה והתלמידים פשוט מחכים בתחנה עד אחת ואילו בימי חמישי ההסעה היא לפי מצב הרוח – לפעמים באה ולפעמים לא. גם פניות התלמידים למזכירות לא בדיוק עוזרות – "לפני כשבועיים כאשר סיימתי את הלימודים בשתיים עשרה האוטובוס איחר. היינו אולי 30 ילדים בתחנה והתנדבתי ללכת למזכירות לבקש שיקראו להסעות כי מדני נואשנו. במזכירות אמרו לי שנחכה קצת, הם לא מבינים שבאחת מגיעים עוד תלמידים ואז הסיכויים שלך לתפוס מקום פנוי צונחים פלאים. אתה עלול למצוא את עצמך ממתין בתחנה עוד שעה-שעתיים".
ומה קורה שהאוטובוס המיוחל מגיע ובעזרת קצת מזל (או כוח) תפסת לך מקום? ג' מספרת על טינופת וסירחון בעיקר בדלת האחורית – "את האוטובוסים האלה לא מנקים אף פעם", היא מספרת בגועל. "יש סירחון חמוץ של זבל רקוב ופיסות במבה ומסטיקים לעוסים כמעט בכל כיסא. גם נמלים לא חסר".
ניסיתם לדבר עם הסדרן? "אנו מדברות איתו כל יום, אפילו הכנסתי אותו לחיוג המהיר שלי ליד אבא ואמא ולא בגלל שהוא החבר הכי טוב שלי, תאר לך... הייתה פעם אחת שסיימנו את הלימודים בשתיים עשרה והמתנו עד שלוש וחצי. כל פעם שהתקשרנו הוא אמר לנו 'אל תטרידו אותי, זה לא אשמתי'. בסוף התחיל לרדת גשם וחזרנו רטובים לגמרי הביתה".
דני שובבני אז אשמתו של מי, אם כן, אי הסדרים באוטובסים הצהובים? לא רצינו לקפוץ ישר למסקנות לכן התקשרנו לאחראי על ההסעות - מיודענו דני, ושטחנו בפניו את טענות התלמידים. דני לא התרגש מהדברים וסירב להגיב בטלפון. במקום הוא הציע לנו לבוא אליו למשרד ואז אולי, הוא יאות לדבר.
