כאשר חוזר יעקב מבית לבן לארץ ישראל, הוא שולח שליחים אל עשו כדי לגשש לאן פניו מועדות. אומנם עברו 20 שנה מאז גנב יעקב מעשו את ברכת אביהם יצחק, אך יעקב מכיר היטב את אחיו התאום ויודע שהוא עלול לשמור טינה גם אחרי שנים רבות כל כך. ואמנם, מתברר לו שכך הוא: עשו מתקדם לקראת יעקב בראש 400 איש, שאינם נראים בדיוק כמו משמר כבוד או ועדת קבלת פנים.
התורה, המקמצת בדרך כלל בתיאור רגשות, מתארת בחמש מילים את תחושתו של יעקב למשמע הידיעה: "ויירא יעקב מאוד ויֵצֶר לו". מה שנראה לנו כתגובה אנושית טבעית, מעורר אצל פרשנינו שאלה נוקבת. הרי הקדוש ברוך הוא נגלה ליעקב באותו לילה בבית אל, כאשר ברח מפני עשו, והבטיח לו במפורש שיגן עליו. "והנה אנכי עימָך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת" - נאמר לו בחלום הסולם. יעקב מחזיק בתעודת הביטוח האולטימטיבית, הגנה של בורא העולם - וממה הוא מפחד?
חז"ל כבר ראו את השאלה ותירצו אותה בחמש מילים משלהם, בצטטם את יעקב כאומר: "אוי לי, שמא יגרום החטא". לאמר: נכון, לפני 20 שנה הבטיח לי ה' את הגנתו, אך מאז חייתי בביתו של לבן הנוכל, בסביבה מרובת אלילים ומעוטת חסד - ושמא חטאתי? ועוד אמרו חז"ל, כי יעקב חשש מפני שתי זכויות שהיו לעשו ואשר נמנעו ממנו בעת שבתו בחרן - ישיבת ארץ ישראל וכיבוד אב ואם.
מסבירה פרופ' נחמה ליבוביץ: "אין הצדיק המובטח מאת ה' רואה עצמו כראות עצמו המאמין בגורל, המאמין בגזירה הקדומה, היודע כי כל מעשיו וכל השתדלותו לא יוסיפו ולא יגרעו, לא ייטיבו ולא ירעו - כי כבר נגזרה גזירה. יודע הוא הצדיק האמיתי שההבטחה הניתנת לו בחסדי ה' אינה אלא על תנאי, על תנאי שלא 'יתלכלך בחטא' כדברי רבותינו במדרשים".
הסבר שני נותן ר' יצחק אברבנאל, הפרשן בן דור גירוש ספרד, אשר פירושו המעמיק נע תמיד בין תורת הקבלה והנסתר לבין הריאליה והידע שרכש בחצרם של פרדיננד ואיזבל. וכך הוא אומר: "פחד יעקב ויראתו מעשו לא היו מחולשת אמונתו, כי באמת ליבו בטוח בה'. אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמיתי, שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה... ומי שייכנס למלחמה בחושבו שלא ימות - לא ייקרא גיבור".
ושוב נראה את הסברה של ליבוביץ: "לא היה זה פחד מפני החטא, מפני קטנותו והיותו בלתי ראוי לחסדי הבורא, אלא פחד אנושי טבעי רגיל אשר יתקוף כל אדם, רשע וצדיק, קטן וגדול, בלתי מובטח ואף מובטח מאת ה' - הלא הוא הפחד אשר גם אמיץ לב בגיבורים מכירו יפה... ורק בהתגברו על פחדו יתגלה הגיבור, ובהתגברו על ספקות, פקפוקים ומורך לב - יתגלה הבוטח בה'".
ואנו נוסיף: כבר ראינו שהתורה אינה מסתירה את חולשותיהם של גיבוריה, את היותם בשר ודם על כל מגרעותיו של בן אנוש. וכפי שראינו את אברהם צוחק בשומעו שבהיותו בן 100 ייוולד לו בן, וכפי שעוד נראה את משה מטיל ספק שתבונה שבשליחותו לפרעה, ונראה את אהרן נכנע ללחץ העם ועושה את העגל, ואת רבות כהנה - כך גם רואים אנו כאן את יעקב בפחדו. גדולתם של אבות האומה, נביאיה ואישיה הדגולים אינה בצאתם מכלל האדם. להיפך: גדולתם ניכרת דווקא בהתגברם על חולשות האנוש.
ייתכן שאפשר לתת גם הסבר שלישי, והוא כרוך בקריאה מדוקדקת של ההבטחה שנתן ה' ליעקב. הנה ונחזור עליה: "והנה אנכי עימָך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת". האם זוהי הבטחה בלתי מוגבלת בזמן ובמקום? ושאלה זו תתחזק כאשר נקרא את המשכה: "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לָך". כאן נראה לכאורה בבירור, כי ה' עלול לעזוב את יעקב כאשר ימלא את הבטחתו כלפיו.
מן החלק הראשון של הפסוק יכול בהחלט יעקב להניח, שהבטחת השמירה האלוקית מוגבלת לתקופת שהותו בחו"ל. שהרי בפירוש נאמר: "ושמרתיך... והשיבותיך אל האדמה הזאת". ברגע בו הוא נכנס לארץ ישראל - השמירה שוב אינה קיימת, או לפחות אינה מובטחת. והרי העימות עם עשו עומד להתרחש כבר בתוך גבולות הארץ. ואילו מהמשך הפסוק יכול יעקב להסיק, שכאשר נולדו 11 ילדיו, הם מגיעים לראשונה לארץ ישראל וכבר הובטחה המשכיות העם, התקיימה הבטחתו של ה': "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך".
כעת נבין גם את תפילתו של יעקב, ובעיקר דווקא את מה שאינו אומר. וכך הוא פותח אותה: "אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, ה' האומר אלי: שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עימך". מדוע לא מזכיר יעקב את אותה הבטחה מלפני 20 שנה? מדוע אינו אומר "ה' האומר אלי: והנה אנכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך"? - משום שהוא חושש שמא תוקפה של הבטחה זו כבר פג. בשל כך, נשען יעקב על ההבטחה שקיבל רק ימים או שבועות אחדים קודם לכן, בבית לבן. שם אומר לו ה': "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עימָך".
אבל אם ליעקב יש הבטחה טרייה שכזו, חזרה השאלה למקומה: ממה הוא חושש? והתשובה: גם הבטחה זו עלולה להתפרש כמוגבלת לחו"ל. הקדוש ברוך הוא מצווה על יעקב לשוב לארצו - וברגע בו יעבור את נחל יבוק ויתייצב מול עשו, יקיים את הציווי; ואולי הברכה תסתיים אז?
וכך נוסף לנו עוד נדבך לשני הפירושים שראינו, של חז"ל ושל האברבנאל. הצדיק האמיתי חושש כל העת שמא מעשיו אינם טובים די הצורך, הוא שואף לשפרם בהתמדה ואינו רואה את עצמו כבעל פוליסת ביטוח אלוקית. הוא מודע לחולשות האנוש שבו ופועל להתגבר עליהן. והוא גם שם את ליבו לכל אות ולכל תג בדברי ה', מפרש את הבטחותיו בצמצום, מחמיר על עצמו ועושה הכל על-מנת להיות ראוי להגנה האלוקית - גם, ובמיוחד, אם זו לא הובטחה לו מראש.