על-פי סעיף 238 א לחוק התכנון והבנייה, מוקנית ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הסמכות להוציא צוו הריסה למבנה הנבנה ללא היתר או בניגוד להיתר, וזאת ללא צורך בדיון משפטי אלא על אתר, במטרה למנוע הפרות של חוקי הבנייה.
למרבה הצער, חוק התכנון והבנייה אינו מחייב את הוועדה המקומית לפעול פעולה, אלא מקנה לה סמכויות ושיקול דעת, דבר שכתוצאה ממנו יכול להיות מצב בו בקצה הדרומי של הרחוב מוקם בית בן 2 קומות בניגוד לתוכנית המתאר המגבילה את הבית לכדי קומה אחת, ובקצהו הצפוני של אותו רחוב נעשית עבירה זהה, ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה המכיר ויודע את המצב לאשורו - מחליט כי יינקטו צעדים כדלקמן:
לגבי משפחת מכלוף, שביתה מצוי בקצה הדרומי של הרחוב, יוצא מיידית צו הריסה מנהלי, וייאמר במאמר מוסגר כי במישור העקרוני יש הצדקה לכך. בהמשך, הוועדה תפעל להריסה בפועל של המבנה הבלתי חוקי. לגבי משפחת רוזן, שביתה ממוקם בקצהו הצפוני של הרחוב, יוצא מכתב התראה כי חובה עליה להגיש תוכניות מעודכנות להיתר בנייה ביחד עם בקשה לתוכנית מתאר מקומית שתכשיר את השרץ - תוכנית שתזכה לתמיכת הוועדה המקומית, אך עד לאישור תוכנית ההיתר המותאמת למצב בפועל ולתוכנית המתאר שבדרך - הבנייה תיעצר [לא תיהרס]. לשון החוק להלן נוסח החוק בעניין זה:
"238 א. צו הריסה מינהלי [תיקון: תשמ"א, תשמ"ח, תשנ"ד, תשנ"ה, תשס"ד(2)] (א) הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתוכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב-ראש הוועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתוכנית, ייהרס, יפורק או יסולק, ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום ביד מהנדס הוועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך, המציין כי -
(1) לפי ידיעתו הוקם הבנין ללא היתר או שהבנין חורג ובמה הוא חורג;
(2) לפי ידיעתו לא נסתיימה הקמת הבנין או שנסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת התצהיר;
(3) ביום הגשת התצהיר, אין הבנין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים ימים; לצו כאמור ייקרא "צו הריסה מינהלי".
(ב) הייתה הוועדה המקומית מועצת רשות מקומית כאמור בסעיף 18 ונתמנה לאותה רשות מקומית יועץ משפטי, לא יינתן צו הריסה מינהלי אלא לאחר התייעצות עמו; הייתה הוועדה המקומית ועדה למרחב תכנון מקומי כאמור בסעיף 19, לא יינתן צו הריסה מינהלי אלא לאחר התייעצות עם ראש הרשות המקומית שבתחומה מצוי הבנין החורג.
(ב1) (1) ליושב-ראש ועדה מחוזית או למי שהוא הסמיכו לכך יהיו הסמכויות הנתונות ליושב-ראש ועדה מקומית ולמתכנן מחוז או למי שהוא הסמיך לכך יהיו הסמכויות הנתונות למהנדס ועדה מקומית לעניין מתן צווי הריסה מינהליים בתחום המחוז ובתחום מרחב תכנון מחוזי לפי סעיף 12, בשינויים המחוייבים ;
(2) לא יתן יושב-ראש ועדה מחוזית צו הריסה מינהלי ולא יורה ליושב-ראש ועדה מקומית ליתן צו הריסה כאמור בפסקה (3), אלא לאחר התייעצות עם נציג שר המשפטים בוועדה המחוזית ;
(3) לא יפעיל יושב-ראש ועדה מחוזית סמכותו כאמור בפסקה (1), לגבי בניה בתחום שאיננו מרחב תכנון מחוזי כאמור, אלא לאחר שהודיע על כך לשר הפנים ודרש בכתב מיושב-ראש הוועדה המקומית ליתן צו הריסה מינהלי לגבי אותה בניה, ויושב-ראש הוועדה המקומית לא עשה כן תוך שבעה ימים מיום המצאת ההודעה לוועדה ; או, אם נתן צו, הצו לא בוצע תוך ארבעה עשר ימים מיום נתינתו, זולת אם נמנע ביצועו על-פי החלטה של בית משפט ; תקופות אלה לא יבואו במניין שלושים הימים האמורים בסעיף קטן (ט) ;
(4) יושב-ראש ועדה מקומית שקיבל הוראה כאמור בפסקה (3) פטור מחובת התייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות כאמור בסעיף קטן (ב), ובמרחב תכנון מקומי כאמור בסעיף 19, פטור הוא מחובת התייעצות עם ראש הרשות המקומית שבתחומה מצוי הבנין החורג, אולם חובה עליו להודיעו לפני מתן צו ההריסה המינהלי על הוראה שקיבל כאמור.
(ג) צו הריסה מינהלי יחול גם על כל תוספת בניה ללא היתר שנתווספה לבנין אחרי מתן הצו, ולא יהא צורך במתן צו נוסף לגבי תוספת בניה כאמור".
אמנם הרואה עצמו נפגע על-ידי צו הריסה מנהלי רשאי לבקש מבית המשפט ביטולו, אולם עצם הגשת הבקשה לביטול הצו המנהלי אינה מעכבת את ביצועו כל עוד לא ניתן צו לעיכובו. העיכוב של הצו המנהלי עשוי להינתן כאשר מוכח כי הבנייה נשוא הצו נעשתה כדין, או כאשר מוכח שהצו אינו דרוש לשם מניעת יצירת עובדה מוגמרת.
בית המשפט לעניינים מקומיים הוא אשר מוסמך להפעיל בקורת שיפוטית על צו הריסה מנהלית.
כיצד יוכל אזרח להתגונן מפני צו הריסה מנהלי? במסגרת הניסיון של האזרח אשר נפגע מצו הריסה מנהלי, ישנן שתי דרכי פעולה:
א. בקשה לעיכוב ביצוע של הצו.
בקשה לעיכוב ביצוע מוגשת על בסיס תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984, אשר מתבררת בבית המשפט לעניינים מקומיים [היא הערכאה הדיונית] המוסמך לבדוק ולבקר את מתן הצו המנהלי. בקשה כזו היא לעיכוב ביצוע פסק הדין כל עוד לא התברר ערעור שהוגש. במסגרת זו יתברר צו ההריסה הקונקרטי, וייבחן במבחן שיפוטי.
ב. סעד זמני לתקופת הערעור.
סעד זמני לתקופת הערעור מבוקש לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1964, המתברר גם בטרם הוגש ערעור על החלטה שיפוטית, לתקופה עד לפסק דין בערעור או לתקופת ביניים. סעד כזה יכול להתבקש על-ידי מי שקיבל סעד זמני שבוטל בהחלטה לדחות את התובענה שלו, והוא רוצה להחיות את הסעד שבוטל. סעד זה יתברר בערכאת הערעור - כגון: בבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עתירה מנהלית. במסגרת זו הנושאים שיתבררו הם בעיקר המדיניות הכללית של רשויות התכנון.
הלכת העיקר והטפל הדברים מסתבכים כאשר באותו הליך משפטי שלובים כמה עניינים שחלקם מתאים להידון בבית משפט א' וחלקם מתאים יותר להידון בבית משפט ב', או אז, ייקבע בית המשפט בהתאם לעיקר והטפל ייגרר אחריו כדי שלא לפצל את הדיון.
ראה בעניין זה עע"מ 2215/08
שייך חליל איברהים עלמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושליםת, בית המשפט העליון, שופט: י' דנציגר, פסק דין מיום 17 למרץ 2008:
"הערה מקדמית: הבחנה בין סעד זמני בערעור לבין עיכוב ביצוע
18. עיון בבקשה שבפניי מעלה כי למעשה ההליך הנכון שהיה על המבקשים לנקוט בו הינו בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, ולא בקשה לעיכוב ביצוע. משביטל בית המשפט קמא את הצו הארעי שניתן על ידו, התקנה הרלוונטית הינה תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להבדיל מתקנה 470. להבחנה בין בקשה לעיכוב ביצוע לבין סעד זמני לתקופת הערעור יפים דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין במסגרת ע"א 10645/07 אלקונין נ' וולנץ (לא פורסם, 16.1.2008):
"כידוע, הסדר הסעד הזמני בערעור, הקבוע בתקנה 471, אחוז ושלוב בהסדר עיכוב ביצועו של פסק דין, הקבוע בתקנות 470-467 (ראו זוסמן, בעמ' 865). ההבחנה שבמהות היא שבעוד במקרה האחרון ניתן פסק-דין נגד הנתבע, והוא מבקש לעכב את ביצועו במהלך התבררותו בערעור, במקרה הראשון המדובר בבעל דין שתובענתו נדחתה, והוא מבקש "להחיות" - בתקופת הערעור - סעד זמני שהיה נתון לו, בפועל או בכוח, בערכאה הדיונית. להבחנה זו השלכה מעשית-דיונית, באשר את הסעד הזמני בערעור ניתן לבקש אך בערכאת הערעור, לעומת הבקשה לעיכוב הביצוע המוגשת תחילה בערכאה הדיונית (ראו גם זוסמן, בעמ' 865; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) בעמ' 641, 646; ע"א 1103/04 רוזנצוויג נ' מפרק גדרם שמנים בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים, פ"ד נט(3) 125 (2004) - השופטת חיות)."
עוד לעניין ההבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני בערעור ראו: ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2) 529 (2003); ע"א 10120/07 עו"ד שמעון אורי נ' מיכל כץ (לא פורסם, 3.2.2008)."
