עוד לא הספיקו לכבות את המחשבים של הפריימריז בליכוד, ומסע ההפחדה יצא לדרך. ביבי נכשל עם ממליציו. המורדים - חזרו לליכוד. ביבי יאלץ להתפטר או לעזוב כמו שרון וכו' וכו'.
אין מה להתפלא על התגובות, כשאין מה לומר "לגוף" העניין, גם לבוש, זיעה ואיפור - הם יעד לגיטימי להתקפה.
האם פייגלין השפיע, או ניצח? זה די מגוחך, שבעל השפעה וכוח כמו פייגלין, הצליח בקושי להגיע למקום ה-36 ברשימה, מרכז סביבו כל כך הרבה כוח בתקשורת.
מומלצי פייגלין, כמו סער, ארדן, בגין, הם תוצר של "גימיק" שיווקי פרסומי, שהרי דעותיהם ידועות ויציבות מזה שנים, כך שגם אם פייגלינים היו תומכים בהם או מתנגדים להם - דעותיהם ומקומם בליכוד, לא היה משתנה ולא היה ניזוק.
שאלה בהיגיון פוליטי: למה קיצוני ימני בכנסת - זה מסוכן, אבל שמאל קיצוני או ח"כ חנין - יהודי כמעט מומר - זה תקין, חיובי ולא מסוכן, אבל ח"כים ערביים קיצוניים המזדהים עם האויב - זה תקין.
מסקנה: נימוק זה כולל מתן "פוקוס" תקשורתי על פייגלין, השפעתו ויכולת התמרון שלו בליכוד - הוא קטן, קרוב יותר לאפס מאשר ל-10 בטבלת המספרים.
האם מובאי/מומלצי ביבי נכשלו? עיון ברשימת הליכוד, מצביע שנתניהו השכיל להביא פנים חדשות ומרשימות (הגם שחלקן ישנות) חזרה לליכוד ומקומן ברשימה ובכנסת מצביעה דווקא על הצלחה.
בני בגין, בוגי יעלון, יוסי פלד, דן מרידור, ציפי חוטובולי, מירי רגב - במקומות ריאליים בקדמת הבמה ומומלצים אחרים גם אם הם בסוף הרשימה, כמו אסף חפץ, עוזי דיין, ספי ריבלין, טל ברודי, הרי עצם נכונותם להצטרף למירוץ הוא בעל משמעות עניינית ואלקטוראלית, גם אם הם לא בראשית הרשימה.
אז איפה כאן הכישלון ואיפה הביקורת המאוזנת וההוגנת.
הרכב הרשימה והיריבות הפנימית: כאשר נתניהו הזמין והסכים להצטרפותם לפריימריז של בני בגין, בוגי יעלון, דן מרידור, אסף חפץ, עוזי דיין - ואחרים, הוא ידע שהם לא מסכימים איתו בכל הפרמטרים של המדיניות הריאלית שהוא יצטרך לנהל.
עצם הסכמתו - הוא מהלך אמיץ, מרחיק ראות מבחינה פוליטית ומבטיח לו, מאבקים והתנצחויות לא מעטות בהמשך הדרך - אז במקום לחזק את ידיו מנסים לתקוף אותו ומפחידים אותו בסנדול ובבריחה מהליכוד.
כלומר: אם הייתה רשימת ליכוד, חד-גונית אפורה, משעממת, וכולם היו שרים בקול-אחד, הטענה היתה, בוודאי שלטון יחיד, חוסר איזון, הרשימה לא משקפת ולא אטרקטיבית.
כאשר היא מלאה בדמויות חזקות, בעלות משקל עם קבלות מוכחות, עם יושרה ואמינות מדובר ב"מורדים" שחזרו לליכוד.
בכלל, השימוש במונח "מורדים" - אהוב על התקשורת, זה מצלצל יפה, יש בזה צליל לוחמני ומבטיח כתבות פוליטיות בעתיד. כאשר אותם אלמנטים מופיעים במפלגות אחרות, אזי כמובן, שלא מדובר ב"מורדים" אלא בחילוקי דעות לגיטימיים, במפלגה פלורליסטית נאורה.
ניקח לדוגמא את "האהבה" הגדולה השוררת בקדימה בין ציפי לבני - לשאול מופז, שטען ששדדו אותו, רימו אותו וגנבו לו הבכורה. ציפי ובר-און - התחילו כרומן ומסתיים במיני-טרגדיה. ציפי ואולמרט - זוג בהליכי גירושין עם כל הספיחים - אבל זה טבעי ושייך לפוליטיקה אחרת, של פליטי ועריקי הליכוד.
ברק עם פרץ - לא זוג אידיאלי, כנ"ל עם אופיר פינס ושלי יחימוביץ', אבל בעבודה זה כמובן חילוקי דעות לגיטימיים, ועכשיו איחוד ושילוב ידיים.
כאשר ברק מצהיר על הנבחרת הטובה ביותר - הוא שוכח שאותן דמויות שנבחרו מחדש, הן אותם אישים שהובילו את המפלגה לכמעט התרסקות של 7 מנדטים או 10, אז מה החידוש ואיפה ההתפעלות.
ניקח את מר"צ - על 7-5 המנדטים המסכנים שלה, כדי להחיות אותה, ולהזיז אותה, הגו את "השמאל החדש" ומה התוצאה - כאשר יו"ר מר"צ רוצה לשריין שני מקומות לנציגי "השמאל החדש" או אישים מבחוץ, קמה מהומה פנימית בין הוותיקים כמו במפלגות האחרות, המושמצות והמותקפות על ידה - והיא נחשבת כאליטיסטית ואשכנזית.
מסקנה: תפסיקו עם ההפחדות, ההשמצות והצביעות האישית המפלגתית והפוליטית ותתרכזו בעיקר, בדרך האידיאולוגיה ובמציאת פתרונות ריאליים לטובת מדינת ישראל ואזרחיה.
ממשלות ברק, שרון, אולמרט - בשנים האחרונות - על איזה הישגים מדיניים ביטחוניים וכלכליים ניתן להצביע, איזה הסכמים ואיזה פריצת דרך?
