עוד בטרם הגיע לקיצו תיאטרון האבסורד של "האח הגדול" בערוץ השני, וכבר נתבשרנו על תחייתו לעונה נוספת. אין זאת כי אם רייטינג השיא וחסר התקדים של המופע, הוא שדירבן את מפיקיו, שיכורי ההצלחה, לשוב ולתעתע בקהל-צופיו, שחזה בו משך שלושה חודשים תמימים.
אז מה היה בו, לכל הרוחות, ב"אח הגדול", חוץ ממציצנות חולנית, מניסוי ותעייה אומללים ביצורי-אנוש שהפכו ללא יותר מחיות-מעבדה, מריקנות ומוולגריות לשמה? אם זהו, אומנם, פרצופה האמיתי של ישראל, כפי שניסח זאת עיתון מכובד כמו ה"לה מונד", אזי יש, באמת, דברים בגו.
בתיאטרון האבסורד הזה, שנשא גם אופי פרוורטי, לא התביישו ליטול חלק אב ובתו, עלם הומוסקסואל, צעיר דתי שלא בחל לשבת עם מחללי שבת, וצעירה אינטליגנטית, שהייתה מוכנה להנמיך קומה בזיקפה הפרועה הזאת. רק מזל הוא שתיאטרון האבסורד נמנע מלחשוף לעין המצלמה קיומם של יחסים אינטימיים בין משתתפיו, שנגזר עליהם לבלות יחדיו תקופה ממושכת כל כך, לעיניהם הרואות של זאטוטים רבים.
חולניות לשמה לפרוורטיות הזאת יש גם נופך נוסף: משתתפיו נותקו מן הבית ומן המציאות השוטפת ונידונו לחסדיה של ההפקה, הלא הוא האח הגדול, שעל-פיו ישק דבר, כאילו היה מדובר ב"אח הגדול" של ג'ורג' אורוול, באיחור של 24 שנים. על המשתתפים נגזר לתפקד במצבים לא-שפויים ואכזריים למדי, כמו, למשל, כשההפקה נופפה לנגד עיניהם במטעמים קולינריים, שנגזר עליהם לראותם בלבד ולא להשתמש בהם; או, למשל, כשהוצג אל מול עיניו של אחד המשתתפים תסריט של יום-נישואיו, מבלי שניתן לו לחזות בו.
בעין סוציולוגית היה בכך, אולי משום תרגיל של אסרטיביות והישרדות לשמה, בתנאים-לא-תנאים. אלא שדרושה מידה לא מועטה של חולניות לשמה כדי להסכין עם גזירות ההפקה המטמטמות, האכזריות והלא-אנושיות של "האח הגדול", ובלבד כדי להחיות את הרייטינג.
למרבה הצער, נמנתה עם קהל הצופים גם שיכבה לא מבוטלת של משכילים מחד ושל וזאטוטים זבי-חוטם מאידך, מה שהניע, אללי, מוסדות-חינוך לא מעטים לבטל אירועים, כמו טיולים והרצאות, ובלבד שהילדים לא יפסידו, חלילה וחס, את תוכנית הריאליטי. אם זהו, אכן, פרצופה של ישראל העכשווית, מה לנו כי נלין על ה"לה מונד" ששיקף אותו, בהצלחה רבה כל כך מעל עמודיו?
