הפוליטיקה בישראל על-פי הקרקס הטלוויזיוני

לאחרונה רווחת בארצנו האופנה להציב סלבריטאים ברשימות מפלגתיות ולהפכם למחוקקים. אין עוד צורך בלימודים ובהכשרה חלילה, גם אין צורך להיות חבר מפלגה זמן רב, או לצבור מה שקרוי תקופת הכשרה כחבר במפלגה מסוימת; דבר זה נועד לפלבאים, לשואבי המים, ולחוטבי העצים הפשוטים. אין גם צורך באג'נדה, חלילה - די אם אתה משמש כמנחה באחד הערוצים, והצופים או המאזינים קלטו או זכרו את דמותך. שכן ראשי המפלגות ואנשי יחסי הציבור המניעים אותם, סבורים כי הציבור שסרק וזוכר את פניהם של אותם ידוענים, יעניק בכך למפלגה הרוכשת אותם יותר קולות בקלפי. התופעה הזו הרבה יותר גרועה מרכישת שחקני כדורסל או כדורגל ידועים, אשר כבר הוכיחו עצמם בשדה המשחק, שכן מדובר בשחקנים מקצועיים העוברים מקבוצה לקבוצה, ברם לאחר שכישוריהם המוכחים נבחנו במגרש המשחקים, ולאחר שנבחנה יכולתם להבקיע שערים או לקלוע כדורים לסל. ב"שדה הפוליטיקה", די בדימוי, בצללית, בזמן שידור על פני המסך; אין כל צורך בבחינת היכולת המילולית או חלילה היכולת הרטורית, שהיא גם כך די דלה במקומותינו. "המועמדים" הללו גם לא נבחנו במבחן ציבורי כלשהו, שלא לדבר על ניסיונם בהבנת מערכת הרשות המחוקקת היא הכנסת בישראל. די במראה סביר ובהופעות טלוויזיוניות או רדיופוניות, בכדי שהמפלגות יאוצו לחפש להן ידוענים. או אז ינהרו ההמונים אל אותן מפלגות ויחסו בצל קורתן. גם תופעת "האח הגדול" כבר חרגה מעבר לכל פרופורציה, שכן היא נותנת לגיטימציה לאזרח הסביר להבין כי די בהופעה בתוכנית ריאליטי מסוג זה, בכדי להפכו לאדם בעל ממון, ואין צורך לעמול רבות למען העושר הצפוי והמובטח לו אם ישתתף בתוכנית המוכרת לציבור אשליות לגבי האפשרות להתעשר בין יום. כך אנו עדים למלחמה של משרדי יחסי ציבור ומפיקים, במקום להתמקד בנושאים העומדים על סדר היום או בהשקפות אידיאולוגיות שונות של המפלגות. טוב שלעיתים מקיימים ערוצי התקשורת דיונים בתוכניות אחרות דוגמת "המועמד" של לונדון וקירשנבוים על דמויותיהם של המועמדים; טוב שלעיתים ערוץ 1 מפיק תוכניות תעודה ודוקומנטריה, על-מנת שיהיה קצת איזון בשידורי התקשורת ולא נהיה עדים לפסטיבל מתמשך.