שעות אחדות לאחר שמטח נוסף, מי סופר כמה, החריד את מנוחתם של תושבי שדרות, עכר את שלוותם ועורר בהם, שוב, את פחד המוות ואת אימתו הבלתי נסבלת, הפציצו מסוקי קרב של צה"ל, כפי שדווח במקורות אחדים, "מחסן ומחרטה" מחסן? מחרטה? סליחה, מה זה החארטה הזו? האם זו התגובה הראויה, ההולמת? האם זו התשובה הציונית האולטימטיבית, פושרת וחיוורת, מימית ודלילה, רפה ואין-אונית לפרובוקציה האיסלאמית הקיצונית, המרושעת, הזדונית, הבלתי אנושית?
האם מי מגורמי הביטחון היותר בכירים יוכל להודות, ביושר ובהגינות, שישראל ממצה את הדין עם הפושעים ההופכים את חייהם של תושבי שדרות בפרט ויישובי עוטפי עזה בכלל לגיהנם? האם ניתן להמשיך בשגרת החיים הלא-נורמלית הזו, שבה אין שום יחס סביר בין מעשיו הנפשעים של האוייב ובין תגובתנו המתונה עליהם?
האם חיסולו של מחסן והשמדתה של מחרטה הם התגובה המידתית הראויה? האם בכך שומרת ישראל על יתרונה האיכותי ועל כושר הרתעתה או, לחלופין, בכך היא חושפת את אזלת ידה המחפירה, המופקרת והשערורייתית, ואת העדר יכולתה המביך, המעליב, המשפיל, להפחית את עצימותו המתגברת של העימות המזוין בינינו ובין החמאס?
עורו עורו נרדמיםנוכח תגובתה המינורית, רפה וקלושה, לקויית-השיתוק של ישראל להתקפות התכופות על עשרות אלפים מתושביה יש להם זכות לחוש עזובים לנפשם, כמעט נבגדים. אילו אני במקומם, לא הייתי מסתפק בהרעשת עולמות אלא בהפיכתם. מתינותם - הראויה להערצה – אף היא אות קין על מצחנו הקולקטיבי, אות הקלון של הרפיון, של האבדון, של החידלון.
בסופו של עוד יום של כתמי דם קרוש, זגוגיות מנופצות, חרדה והלם, מבטים מבועתים, אחוזי פלצות, של אנשים שנגמרו להם כל המלים ומי יודע אם בעוד זמן קצר לא תאזל מהם גם שארית כוחותיהם – נזעקת השאלה, מה זה החארטה הזאת, השמדתם של מחסן ומחרטה? כך נלחמים בטרור רצחני?
מה נעשה עם הבושה? ו"לאן נוליך את החרפה", כשאלת המשורר, והממשל בישראל – מתי הוא יתעורר?