בתחום הכלכלי- הידע האישי שלה מצומצם ולא מספיק מעמיק ורחב במעשים מעברה וניסיונה, כדי לשכנע את הציבור שהיא תביא לשינוי המקווה. אומנם נכון - שיש לה צוות מומחים לא רע - אבל הוא אינו עולה על הצוותים של המועמים האחרים, לכן המסקנה היא שאין לה בתחום זה מה להציע שישכנע את הציבור לתמוך בה.
בתחום הביטחוני- אומנם אין לה ידע אישי, אך אין הדבר פועל לרעתה, שהרי ראש ממשלה מתבקש להחליט, לקבל הכרעות בעלות משקל פוליטי מדיני והצד הצבאי מכוסה ומגובה על-ידי שר ביטחון מקצוען, ורמטכ"ל מקצוען, ודיונים בממשלה.
להוציא כמובן - את המשולש המוזר של מלחמת לבנון השנייה בה ראש הממשלה אולמרט, הרמטכ"ל חלוץ ושר הביטחון פרץ, יצרו משולש שווה צלעות, של כישלון, חוסר התאמה, חוסר יכולת שגרמו לצה"ל ולמדינה נזק תדמיתי וביטחוני רב.
נזכיר את ראש הממשלה גולדה מאיר, את שרת ההגנה הנוכחית של ספרד, ראש ממשלת הודו ופקיסטן שהיו נשים חזקות אסרטיביות בלי להיות מומחיות בביטחון. ולמרות זאת, אצל חלק מהציבור זה בטח יפריע ויהיה שיקול בתמיכה.
בתחום האידיאולוגי מדיני- כפי שאמרתי לעיל, עד עתה ההיסטוריה הפוליטית של ישראל לא הצליחה לייצר מפלגת מרכז חדשה, חזקה שתחזיק מעמד מעבר לקדנציה אחת או פחות מזה.
מפלגת קדימה רצתה להיות מרכז, אך הדבר לא יצא לה. אריק שרון שפרש מהליכוד לא התכוון באמת ליצור מפלגת מרכז, כוונתו הנסתרת הייתה ליצור "ליכוד חדשה" והוא כמעט הצליח. הליכוד ירד ל-12 מנדטים וקדימה טסה כלפי מעלה. אילולי היה מתמוטט ומשאיר את המפלגה לאולמרט, ייתכן והיה מצליח במשימתו.
אולמרט - אומנם ניצח בשל המומנטום של שרון, אבל הרס אותה לאורך הדרך ובמיוחד אחרי מלחמת לבנון השנייה ופרשיות השחיתות והחקירות המשטרתיות. מינויו של הירשזון לשר האוצר ונפילתו בשל השחיתות, צחי הנגבי עם משפט המינויים הפוליטיים, א.ב. רוחמה ואפללו - בפרשת אגרסקו וחקירות אולמרט (12 במספר) בתיקי התמ"ת, ראשונטורס, הבתים וכו' גרמו נזק תדמיתי למפלגה.
האם קדימה היא מפלגת מרכז? כפי שאמרתי, היא לא היתה, לא התכוונה להיות, ובפועל גם לא יכולה להיות. העובדה שחלק מראשי המפלגה, כולל ציפי לבני צועקים בראש חוצות אנחנו מפלגת מרכז, לא הופכת אותה אידיאולוגית ומעשית למרכז.
שאול מופז ותומכיו אינם מרכז, הם יותר ליכוד ב'. יתר השרים והח"כים - למרות גמישותם האידיאולוגית - הם עריקי ופליטי הליכוד, ומעטים עריקי העבודה, שנעים עם הרוח הנושבת לימין ולשמאל ובקושי מתנדנדים במרכז.
הצהרת הכוונות של לבני שתי הצהרות לאחרונה עשו כותרות ורעש פוליטי וציבורי גדול.
ההצהרה בתיכון חדש- שלא בכל מקרה ניתן להחזיר חייל שבוי, או שנפל במילוי תפקידו לארץ ולהוריו הייתה אמירה קשה, נוראית, לא מקובלת, לא מנוסחת כראוי עם השלכות שליליות על יכולתה ועוצמתה לעמוד בראשות ממשלת ישראל - בימים טרופים אלה.
יש מושגים ואמירות שמנהיג, מועמד, ראש ממשלה, שר ביטחון או רמטכ"ל - אסור לו לומר, להשמיע או לחשוב עליהם בקול רם. אין כאן עניין של אומץ לב ויושרה, כטענת חלק מהמגינים על לבני, אלא חוסר טקט פוליטי, מדיני ואישי.
הציבור מצפה ממנהיגיו במיוחד אם הם עומדים מול צעירים העומדים להתגייס בימים אלה של איומים מכל כיוונים, לעידוד, לתקווה ולא להרפיית ידיים וייאוש.
הציבור מצפה שהמנהיגות תהיה חזקה, דומיננטית, עם מסרים חיוביים בנוסח: מדינת ישראל תעשה ככל שביכולתה, לא תניח ולא תשקוט, עד שחייליה החיים הפצועים והנופלים יוחזרו לישראל ולמשפחותיהם.
שאלת המחיר- היא משוואה נפרדת נספחת לעקרון שצה"ל לא משאיר פצוע, הרוג, נעדר, בשטח אוייב.
ההצהרה בדבר הלאומיות על ערביי ישראל- הצהרתה של ציפי לבני בתחום זה הייתה במקומה, בזמנה ונכונה. הציבור הערבי ומנהיגיו, מזה שנים טוענים שהם חלק מהעם הפלשתיני, מזדהים איתו ושואפים שלאומיותם תבוא לידי ביטוי במדינה פלשתינית עצמאית לצד ישראל.
בהיותם אזרחי ישראל לאומיותם יכולה לבוא לידי ביטוי במדינה פלשתינית להבדיל מאזרחותם. כל פרשנות אחרת מיותרת, לא נכונה ונועדה לצרכי ניגוח בלבד.
גב' לבני צודקת ואין לבוא אליה בטרוניה בנקודה זו.
לסיכום: להערכתי - אין מפלגת מרכז אותנטית, והיא תתפורר ימינה ושמאלה בבוא היום.
באשר לגב' ציפי לבני - בחינת כל הפרמטרים ושיקלולם מצביעים על כך שהיא עדיין לא בשלה לתפקיד ראש ממשלת ישראל.
