אין דרך דיפלומטית ומעודנת לומר זאת, לכן נעשה את זה בדרכו הבוטה של מושא הביקורת עצמו: פיני גרשון מדבר שטויות. פיו מפיק הבלים וה"שנינויות" שלו פשוט מביכות. מה גורם אפוא לתקשורת להתענג על מוצא פיו של המאמן האגדי? מה מביא עיתונאים ביקורתיים בדרך כלל, להתאבק בעפר רגליו של מר גרשון ומה מביא עורכים דעתנים לצטט מדבריו כאילו היו פסוקי חוכמה?
הנה, לתזכורת, כמה מהשטויות שפלט פיני גרשון באוזניהם הסמוקות מעונג של הכתבים, כשחזר לאמן את מכבי (הפנינים לוקטו באקראי- לאו דווקא לפי סדר חשיבותם):
- "לא ידעתי שאני בא לפה. הוכחה לכך זה האוכל שהשארתי שם (ביוון), הרבה אוכל שאף אחד לא יאכל" (איזו הוכחה זו? מי ביקש הוכחה? ולמה שלא יחלק את האוכל לנזקקים?)
- "לא דיברתי עם אפי (המאמן המפוטר). נדמה לי שהוא היה פה, לא?" (חיוך ממזרי וצחקוקים ביציע העיתונות).
- "כשצלצלו אלי, הידיים שלי רעדו ככה (הדגמה של ידיים רועדות). אילו היו לידי כמה בנות הן היו נהנות מזה" (מדובר בגרסה גרשונית לבדיחת מילואים שחיילים נהגו למלא בה את שעות השמירה הארוכות בתעלה, בראשית שנות ה-70).
- על ההנהלה שהזמינה אותו לאמן אמר פיני גרשון "זה לא מועצת פועלים ולא חרטבונה" (שימו לב בעיקר ל'חרטבונה' עם הניחוח המזרחי- עממי).
- ומעל כולם, אותה דקלרציה שזכתה להיות מצוטטת בכל מהדורת חדשות כדברי אלוקים חיים "באתי לשמח את האוהדים ואת אמא שלי". בכלל, אמו של מר גרשון הגיעה לתודעת הקהל לאחר אחת האליפויות כשהבן הקדיש לה את הניצחון ומאז היא שבה ומשמשת בפיו, לצורך ושלא לצורך.
פעם אחת בלבד זכה גרשון לקיתונות של ביקורת כשצולם - ספק בידיעתו ספק לא - בתדרוך מאמנים, מסביר את תורת הגזע שלו על ההבדל בין שחקן שחור לבין שחקן מוקה. מאז נשכחו הדברים, או שמא נשטפו בזרם אדיר של הבלים עד ימינו אלה.
מה גורם לתקשורת להצטחקק ולהתפעל במקום לקרוא לשטויות מבית הבליעה של גרשון בשמן? ככל הנראה זו היכולת המקצועית בתחום הכדורסל וההצלחה בשנות האימון הארוכות. ועם כל ההבנה והסלחנות, ההצלחה המקצועית יכולה לשמש טיעון להקלה בעונשו - לא לחנופה הבלתי נסבלת כלפי האיש ולשונו.