על-דעת לבני

בעוד כמה שבועות, אולי קצת יותר, החלום הרע הזה יתפוגג. ממשלת רמון-הירשזון-אולמרט-לבני- בר־און-הנגבי, מורשעים, נאשמים, חשודים או נחקרים, תישאר בזיכרון הלאומי כעוד אפיזודה כואבת וטראומטית. ממש כמו ממשלת גולדה-דיין, שהאוטיזם שלה הביא עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים על אלפי נפגעיה, או ממשלת ביילין-פרס-רבין, שהרודנות השלטונית שלה, שנשענה על חברי כנסת שנקנו בשלמונים, המיטה עלינו את אשליית אוסלו, או ממשלת ברק-שריד-תמיר שהטיפשות והיהירות שלה גרמו למאות הרוגים באינתיפאדה שפרצה מיד לאחר הנסיגה/בריחה מדרום לבנון. ניקיון ציבורי בוודאי שלא היה בממשלות הללו. ציפי לבני יכולה לצרוח מעל כל גג שהיא באה ממקום אחר - אבל זה לא נכון. היא הייתה חלק מממשלתו של שרון, איש מושחת בעליל, שיצא למהלך מדיני הזוי רק כדי למנוע את הגשת כתב האישום נגדו לבית המשפט בעוון קבלת שוחד, לפני שמני מזוז, עוד נפל-שלטוני, החליט, במהלך כמעט לא-לגיטימי, לגנוז את פרי עמלה של עדנה ארבל. את התוצאות של מה שעשה שרון בגוש קטיף ובצפון השומרון, על-דעתה של ציפי לבני, שהייתה אז שרת-המשפטים, חווים כולנו מדי יום ביומו. דא עקא, מי שמשמשת היום שרת החוץ עוד לא התנצלה על חלקה בגירוש אלפי יהודים מבתיהם ללא כל סיבה, כשם שהיא עדיין לא ביקשה סליחה על חלקה בממשלת השחיתות של הירשזון-אולמרט שיצאה למלחמת לבנון, מבלי לעמוד על אי-מוכנותו של הצבא שהיה עסוק בהתכוננות לטירוף שהתרחש בגוש קטיף ובצפון השומרון, כדי לספוג שם את הגדולה במפלות שספגה המדינה הזאת. לא בגלל מספר ההרוגים, הן בקרב החיילים והן בקרב האזרחים בעורף, אלא בגלל המשמעות האסטרטגית שיש כעת להשתלטות של החיזבאללה על כל לבנון, כשם שהחמאס השתלט על רצועת עזה. שני ארגוני הטרור האלה מהווים כיום סכנה קיומית ממש למדינת ישראל, הן בגלל קשריהם עם אירן והן משום שהם יצרו מודל לנסיגות מתוך פחד, רפיסות וחולשת-דעת. מי שאחראי לכך הוא מי שישב בממשלות שהובילו את מה שקרה ברצועת עזה ובדרום לבנון - וציפי לבני בוודאי לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בכל אלה. לא זאת אף זאת: היא אף פעם לא הוכיחה שיקול דעת ראוי או אומץ לב ציבורי. לא בימיו של שרון ולא בימיו של אולמרט. לא בעת ששרון יצא למסע החיסול של ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ובצפון השומרון ולא כאשר אולמרט מינה את פרץ להיות שר הביטחון ואת הירשזון להיות שר האוצר. עמידה מתחסדת תוך גלגול עיניים מתחנחנות וחזרה על חרוזים שכותבים עבורה אנשי 'פורום החווה' בוודאי שלא יכולים לבוא במקום נחישות ושמירה על עקרונות. הדברים היו בבחינת קל וחומר לאחר שוועדת וינוגרד הטילה אחריות מיניסטריאלית על כי מי שהיה שותף לפיאסקו שהתרחש בקיץ 2006. כמו בכל תחום אחר, כגון בעת שמופיעים בפני שופט כדי להשיג הקלה בעונש, יש להראות, בראש ובראשונה, הפנמה, חרטה. והכאה על חטא. ציפי לבני לא עושה שום דבר מכל אלה. היא אינה מפנימה את גודל חטאיה, הן בעת תהליך הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון והן בימי מלחמת לבנון, והיא בוודאי שלא מביעה חרטה או מכה על חטא - ובזה יש לראות את שורשי כל הרע באלה שעומדים בצמרת השלטון לעת הזאת. הם אינם מודים שהם טעו. במקום זאת, יש להם הסברים שנכתבים עבורם בידי אחרים תמורת הרבה מאוד כסף. ציפי לבני אינה שונה, במובן הזה, משני ראשי הממשלה שאספו אותה אל חיקם. לא שרון ולא אולמרט יכולים היו לשמש עבורה דמות ראויה לחיקוי. פירות הבאושים שהם הותירו ומותירים אחריהם בוודאי לא מציבים את ציפי לבני בעמדת זינוק לתפקיד שבו היא חושקת.