לדיקטטורות אדומות יש מפלגה, מנהיג כל יכול, עיתון רשמי, משטרה חשאית וטילים גרעיניים. דיקטטורה ורודה היא פחות ראוותנית, פחות גלויה, ויותר מתוחכמת. היא נשענת על המין היפה והעדין, מפעילה כוח באופן בלתי ישיר, ופועלת מאחורי הקלעים. אזרח סין או קוריאה הצפונית יכול, די בקלות, להוכיח לאדם מערבי שהוא מתגורר בדיקטטורה. אזרח ישראלי יתקשה בכך הרבה יותר - במיוחד כשהדבר אמור בפן הפמיניסטי של הדיקטטורה הזו. עד כדי כך מוסווים הדברים, שלפעמים נדמה לך כי אולי אתה מדמיין אותם.
לא סתם הוא מתוודה ברכבת בחול המועד סוכות נסעתי ברכבת מתל אביב לפרדס-חנה, אחרי ביקור אצל ידידים. אני מבטיח לכם שלא עשיתי שום דבר שאסור לעשות: לא השמעתי בדיחות שוביניסיטיות, לא השמצתי את זהבה גלאון, אפילו לא פיהקתי בעת שחלפנו על פני כביש רבין. סתם ישבתי לבדי ושתקתי. ואז, בתחנת אוניברסיטת תל אביב, עלו לרכבת שתי נשים בנות כחמישים וגבר. האיש היה גבוה, קרח למדי, בגיל העמידה, והוא התיישב במושב שמאחורי ודיבר בקול רועם. במשך רבע שעה נאלצתי לשמוע, יחד עם כל הנוסעים האחרים, וידוי ארוך שלו שנועד לאוזני שתי הנשים שליוו אותו - אך כנראה לא רק להן.
האיש, כך עלה מדבריו, הוא מוסיקאי שעבר הליך גירושין, אשר במהלכו גילה דברים שלא ידע. פתאום, הוא אומר, הוא צריך להקפיץ את הילדות לבית הספר ולקנות להן דברים, והוא ממש מתחיל להעריך עד כמה קשים חייה של אשה. יש לו כעת גם תובנות עמוקות יותר: הנשים, כך הוא אומר למאזינותיו, דוכאו לאורך כל ההיסטוריה. הגברים המציאו חוקים כדי להגביל אותן ולהחליש אותן פוליטית. בכלל, הוא אומר, נשים הן המין החזק: עובדה, הן חיות יותר זמן מגברים. "דברים מדהימים", הוא אומר, "דברים שלא ידעתי".
בשלב מסוים, כשהנימה הזאת כבר עלתה על גדותיה, הסתובבתי אליו ושאלתי אותו אם הוא הספיק לעבור במכבש הגברים הקרוי בית המשפט לענייני משפחה. לפי מבוכתו הבנתי שכן. אחר כך שאלתי אותו אם חשב על האפשרות שנשים חיות יותר זמן בממוצע כי אין עליהן המעמסה שיש על הגבר. הוא הזדעזע. בדרכו החוצה מהרכבת (למזלם של כל המעורבים, בדיוק אז הוא הגיע לתחנת היעד שלו) הוא קרא בטון רווי דרמה ופאתוס לעבר הנשים שהיו איתו: "אני מתנצל בפניכן על גסות הרוח שלו". כלומר - שלי.
הווידוי של האיש הזכיר לי את הווידויים הפומביים של הנאשמים במשפטי הראווה בברית-המועצות. האיש חווה, מן הסתם, את ההליך המקובל שעובר גבר מתגרש והבין שכל המערכת בנויה כדי להוציא ממנו כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן, תוך כרסום זכויותיו כאב לילדות וכרסום זכויותיהן של בנותיו כילדות לאביהן. מן הסתם עבר דרך משרדה של פקידת הסעד לסדרי דין, שכבר לפני פגישתה עמו סיכמה את כל מה שהיה צורך לסכם עם גרושתו-לעתיד, והבהירה לו שזה הסידור, ושבאמת שהיא באה כאן לקראתו, ושלילה אחד עם הילדות שלו פעם בשבוע זה בהחלט יפה. השופטת שלחה אותו מן הסתם למבחן מסוגלוּת הורית, יחד עם אשתו והילדות. הוא כמובן שילם עבור ההליך כולו, צלח את המבדקים והמבחנים, וקיבל בסופו את התוצאה שהייתה ידועה מראש: המומחים מוצאים שהאשה היא ההורה הטוב יותר.
מן הסתם עבר השפלות שונות. אולי אשתו ארזה את בגדיו במזוודה והבהירה לו שיש לו 24 שעות לצאת מהבית, אחרת היא תקרא למשטרה ותגיד שהוא מאיים עליה. אולי היא ערכה יום הולדת לבנות ביחד עם השכנות שלה והחברות של הילדות אבל לא יידעה אותו. אולי כבר התחילה לצאת עם חבר. אם הוא לקח את זה בשקט ועזב את הבית כשזנבו בין רגליו, מצבו טוב יחסית. אם הוא התעקש להישאר בבית, ואולי אפילו צעק או זרק צלחת על הקיר, סביר שכבר הספיק לשבת במעצר, לעמוד לא-מגולח בפני שופט אחרי שהות של לילה בחברת פושעים, ולהיות מורחק מהבית בתוקף צו הגנה. לא סתם הוא מתוודה ברכבת ולא בלי סיבה הוא מכה פתאום על חטא דיכויין ההיסטורי של הנשים.
לא סתם הוא מתנצל ומתפטר אחת מסגולותיה המרשימות של מכונת התעמולה הפמיניסטית היא היכולת לייצר ולתחזק חזית שקרים אחידה. נתקלתי בכך לראשונה לפני שנים, כשהתחלתי להתעמק בתחום בעל כורחי, כאב מתגרש. קחו לדוגמה את הרעיון הקרוי "משמורת משותפת". רבבות אבות מתגרשים תולים תקוות בכך שבית המשפט יפסוק להם "משמורת משותפת" - כלומר, לא יקבע את האשה כהורה העיקרי ("המשמורן") ואת הגבר כהורה המשני, אלא יעניק לשני ההורים מעמד שווה וזמן שווה עם ילדיהם. הבעיה היא שבנוסף לזכות להיות אבא לילדים שלך, המשמורת המשותפת גם מבטלת את הצידוק המשפטי האוטומטי לחיוב בתשלום מזונות לגרושתך עבור ילדים - וזהו דבר שהמערכת לא מוכנה לאפשר. ולכן, התסריט הנעים והשוויוני הזה כמעט אף פעם אינו מתממש.
בכל מקום שאליו תפנה, ומכל איש מקצוע הנוגע בדבר - מהעובדות הסוציאליות של המועצה המקומית והמורות בבית הספר, דרך הפסיכולוגית ביחידת הסיוע של בית המשפט ועד לשופטים הבכירים ולעיתונאיות - אתה תמיד שומע אותו משפט עצמו, המלווה לעתים קרובות בחיוך רחום: "משמורת משותפת? ניסו את זה באמריקה, והתברר שזה לא עובד. משמורת משותפת אפשרית רק בהסכמה" (כלומר, רק אם האמא במקרה מעוניינת בה, מסיבותיה שלה).
ניחא, אילו כל אנשי המקצוע היו חוזרים כמו תוכים על אותה אמירה באותו עניין והאמירה הייתה אמירה נכונה. זה היה אולי קצת משונה, אבל לא מאוד משונה. אבל כשכולם, מדן ועד אילת, חוזרים על אותה אמירה, באוזניך ובאוזני אחרים, בשיחות פרטיות ובפורומים פתוחים, והאמירה היא שקרית - אתה מתחיל להרגיש שאתה חי בתוך פרק מתוך "תיקים באפלה".
האמת היא, שמעולם לא נערך ניסוי שכזה "באמריקה", והוא ודאי לא נכשל. קודם כל, אמריקה היא מקום גדול, וכל אחת מחמישים המדינות אוטונומית למדי בכל הקשור לחוקי גירושין, כך שקשה מאוד "לנסות משהו באמריקה" מבלי להעביר שם חוק פדרלי או לשנות את החוקה. שנית, מדינות אחדות בארה"ב דווקא אימצו בשני העשורים האחרונים חוקים להעדפת משמורת משותפת והרוח הכללית הנושבת, מאז שלהי המאה הקודמת, היא של ראיית האבות כבני-אדם וכהורים שתרומתם להתפתחות ילדיהם היא חיונית. העניין מורכב והנושא שנוי כמובן במחלוקת עזה בין פמיניסטיות לבין ארגוני אבות ואנשי רוח שמרניים, אך אי אפשר לומר ש"היה ניסוי" וודאי שאי אפשר לומר שהוא נכשל.
לי, כצופה מנוסה בפעילות המנגנון הפמיניסטי, ברור לחלוטין שמישהו החליט להפיץ את השקר הזה כאחד מ"שקרי העבודה" של הפמיניסטיות בישראל, בידיעה שהאזרח מן השורה נאלם דום לנוכח הקביעה ש"ניסו את זה באמריקה וזה נכשל" ואינו שואל עוד שאלות. מה שמפחיד למדי הוא היכולת להפיץ את הדיסאינפורמציה הזו באופן כל כך עקבי ומסודר, ונכונותם של אנשי המקצוע לשתף פעולה בעניין באופן כה אחיד.
אכן, באמריקה יש כבר "הרהור שני" על הדוֹגמות הפמיניסטיות, ואולי ימחיש זאת הסיפור הבא: לאחרונה בחר הנשיא הנבחר ברק אובמה בפרופ' לורנס סאמרס לראש המטה הכלכלי שלו. אותו סאמרס, בנאום שנשא בינואר 2005 כנשיא אוניברסיטת הרווארד, מנה כמה הסברים אפשריים לכך שמרבית המשרות הבכירות בתחום המדע והטכנולוגיה בארה"ב מאוישות על-ידי גברים. אחד ההסברים היה השונוּת (variance) הרבה באוכלוסיה הגברית מבחינת היכולות והנטיות ההולמות עיסוק בתחומים אלה. לפני כשבועיים תיארה את התגובה הפמיניסטית לדבריו בעלת הטור הניאו-שמרנית מונה צ'ארן: "אילצו אותו לרדת על ארבע בגלל האמירה הזו, ולבושתו הוא אכן עשה זאת. לדברי [פרופ'] סטפן תרנסטרום, שנכח באירוע, כל הסצנה בהרווארד הייתה כמו משהו שנלקח מתוך המהפכה התרבותית בסין, כאשר ההמון מאלץ את הפרופסור להודות בטעותו ולהתחנן לעונש". סאמרס אולץ אז להתפטר, אולם על מינויו הטרי בידי אובמה לא הגיבו ארגוני הנשים.
לא סתם חוגגים את ה-25 בנובמבר אמנם אין לנו בדיקטטורה הוורודה הזאת "מיניסטריון אמת" רשמי להמצאת שקרים, כמו ב"1984" של ג'ורג' אורוול. ובכל זאת, העסק עובד כמו שעון. "פמיניסטולוג" מנוסה יכול להצביע על שורה של "שקרי עבודה" ששימשו את מנגנון התעמולה הפמיניסטי לאורך השנים, אשר שניים מהבולטים שבהם הם "100 אלף מסורבות גט" ו"200 אלף נשים מוכות". כל אחד מהם ראוי להתייחסות נפרדת ומיוחדת, אך הפעם יצוין רק כי הנתון הכוזב לגבי מסורבות הגט הוליד בעשור האחרון מאות מאמרים, מחזות, תערוכות, פרויקטים עיתונאיים וסטודנטיאליים, תחרויות פוסטרים וסיסמאות, דיונים בנוסח "שבתרבות", פרלמנטים, אייטמים בתוכניות אקטואליה, ספרים וסרטים.
והנה, בשנת 2007 ערכה מזכירות בתי הדין הרבניים מחקר סטטיסטי בדבר מספרם של מסורבות הגט ומסורבי הגט בתיקים שבטיפולה, כשהקריטריון להגדרת סרבנות גט היה עיכוב של יותר משנתיים מהמועד שבו ניתן פסק דין המחייב מתן גט. המחקר העלה כי בישראל 180 מסורבות גט לעומת 190 מסורבים. בהקשר זה יש גם לזכור כי כל עוד מסרבת האשה לקבל את הגט מידי בעלה הם נחשבים נשואים והוא מחויב בתשלום מזונות בעבורה (בנוסף למזונות בעבור הילדים), ועל כן נשים שאינן ממהרות להינשא שוב, או שמבקשות לנקום בבעל - עשויות "להתמהמה" במימוש הליכי הגירושין.
תגובת ארגוני הנשים לפרסום הסטטיסטיקה של בתי הדין הייתה מגומגמת ולא זכור ניסיון ממשי להפריכה. כשכותב שורות אלה טען, במסגרת דיון שקיימה בנושא הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, כי מי שהפיצו את המידע השקרי בדבר 100 אלף מסורבות גט במשך עשור או שניים צריכות לתת על כך את הדין, השיבה לו אחת מנציגות הארגונים הפמיניסטיים כי הנתון הופץ במשך חמש שנים בלבד... בדיון אחר בנושא אמרה ח"כ זהבה גלאון ש"באמת אין [לה] הסבר לפער בין הסטטיסטיקות", וטענה כי המספר 100 אלף כולל בתוכו גם נשים "שיהיו מסורבות גט בעתיד".
קשה לשרטט במדויק את אופן פעילותו של מנגנון התעמולה הפמיניסטי, משום שאין הוא פועל באופן גלוי וכרגע אין מי שייכפה עליו שקיפות, אך כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות ועוקב אחר פעילותן מבין שיש כאן קבוצה מקצועית, שיודעת איך בדיוק עובדים מנגנוני הכוח במדינה ושמנגנת עליהם כמו שיצחק פרלמן מנגן על הסטרדיבריוס שלו. דוגמה בולטת למקצועיותה של החבורה ניתנת מדי שנה ב-25 בנובמבר, הוא "יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים" שהוכרז באו"ם ב-1999. לקראת היום הזה מעלות עיתונאיות פמיניסטיות את מינון הידיעות המופיעות בתקשורת על אלימות של גברים נגד נשים, במקביל נערכים מיני אירועים מתוקשרים, וב-25 בנובמבר מעבירות חברות הכנסת הפמיניסטיות הצעות חוק שמגבילות את חירויותיהם של גברים ומסובבות עוד סיבוב או שניים בברגיו של הסד הסוגר על האב המתגרש.
התקציבים הזורמים לארגוני נשים מהממשלה, מתרומות ומקרנות בחו"ל מגיעים לכיסיהן של מאות ואלפי פעילות, אשר בעזרת פעילות פמיניסטיות באקדמיה מנסחות את ה"אמיתות" הרצויות ומתגייסות להפיצן בימי עיון, מאמרים, פרלמנטים וכיוצא באלה. שוטרים ושופטים סרים למרותן של עיתונאיות ופוליטיקאיות, וגם של שופטות ושוטרות. והתוצאה היא דיקטטורה שלא תמיד אפשר לראות אותה, אבל כגבר וכאבא - אפשר בהחלט לחוש בנוכחותה המאיימת. לעומת זאת, ה"פמיניסטולוגיה" - כפי שניתן לכנות את ביקורת הפמיניזם - היא תחום מצונזר למדי: לחצים פוליטיים המופעלים על מערכות התקשורת מונעים פרסומם של מאמרים כמו זה.
