מנהלי הקמפיין של ברק הגיעו למסקנה שהמוצר שהם נדרשים לשווק לציבור הוא לא סחבק, לא נחמד, מתנשא ולא טרנדי (מה זה אומר בדיוק - לא הבנתי), והחליטו שהדרך הנכונה להתמודד עם הבעיה היא להודות בה, להעלותה על פני השטח וכנגדה להציב את מעלתו הנטענת, הלא מוכחת, יכולת מנהיגותו.
משהו לא מסתדר לי! מעולם לא נפגשתי עם אהוד ברק ולא עם בנימין נתניהו וגם לא עם ציפי לבני. לא החלפתי אתם מילה אחת ובאופן אישי הם לא עשו לי דבר מטוב ועד רע. כל המידע שלי על אישים אלו נובע מהתקשורת - גם המידע האישי והרכילותי.
איני מרגיש שיש הבדל מהותי בתכונות אופיים של ראשי המפלגות. ברק אינו נחמד יותר, או פחות, מנתניהו ומלבני, שאף היא נתפסת בתקשורת כ"נסיכת קרח" וככישלון מוכח ביחסי אנוש. גם נתניהו אינו מופת ליחסי אנוש תקינים (האם למד לשלם במסעדות?) ותמיד הייתה כלפיו הסתייגות בכל הנוגע להתנהלות האישית. מדוע העוינות לברק דווקא? האם היא באמת נובעת מתכונות אופיו?
לדעתי, מנהלי הקמפיין של העבודה התבלבלו בזיהוי המכשול ועקב כך הם מתמודדים עם הבעיה הלא נכונה. הם זיהו את הסתייגותו אישית של הציבור מברק והסיקו שזהו האתגר של מפלגת העבודה. אבחנה זו שגויה ואין לדעתי קשר בין הדברים. חולשתה של מפלגת העבודה נובעת משורה של גורמים בסיסיים והיסטוריים ולא כאן המקום לדון בהם. בתמצית ניתן לומר שהמפלגה הגוססת הצליחה בבחירות 2006 להתעורר מעט בשל מחויבות מוצהרת למסר חברתי. היא בגדה בכל הבטחותיה בתחום זה ומכאן הכעס הגדול כלפיה מצד אלו החשים מרומים.
איש לא ציפה שהעבודה תהיה מפלגת השלטון ולמען האמת, רבים שתמכו בה ציפו כי תנהיג אופוזיציה לוחמת למען מסרים חברתיים ושינוי סדרי עדיפויות, זאת בהיעדר אפשרות ממשית להשפיע לאור תוצאות הבחירות. כזכור, עמיר פרץ משלא קיבל את תפקיד שר האוצר, החליט שהוא מתאים לתפקיד שר הביטחון וההמשך ידוע. היום אף אחד במפלגת העבודה אינו מדבר בכלל על משרד האוצר.
בעייתו של ברק בעיקרה אינה אופיו, אלא שהוא עצמו, באורח חייו ובבחירותיו, מהווה סמל חי לכך שתנועת העבודה אינה קיימת יותר. בהתנהלותו האישית מסמל ברק את נטישת ערכי תנועת העבודה ואת העובדה שמחויבותה ב-2006 לסדר יום חברתי הייתה הונאת בחירות פשוטה. ניתן להדגים ולהוכיח את הדברים בתשובה של ברק לשאלתו של ארי שביט שהקדיש לו, כדרכו, כתבת ענק מחניפה במוסף הארץ.
שביט: "טוענים נגדך שאתה לא צנוע, אתה נהנתן יהיר ואטום ממגדלי אקירוב, שלא לדבר על חברת הייעוץ טאורוס שהקימה אשתך".
ברק: "החדר של הורי בקיבוץ היה בגודל של הפינה הזאת בקצה הסלון: שלושה על שלושה וחצי מטר. לא היו שירותים, לא היה ברז מים, לא היה כלום. חדר עירום של מיטה, שולחן, שני כסאות וארון עץ. זה הכל. לכן, כשמדברים עלי כעל נסיך מהקיבוץ וילד שמנת אני צוחק.
"אני זוכר כמה רציתי את הכדורגל שלא היה לי. אני זוכר כמה קינאתי בבן הדוד העירוני שלי בגלל שלו היו אופניים ולי לא. זה לא שרעבנו ללחם בקיבוץ, אבל שוקולד קיבלנו פעם בחודש. כדי לאכול גלידה הייתי הולך שני קילומטר ברגל, כך שהיה מחסור. לא הייתה מצוקה רגשית או אינטלקטואלית אבל היה מחסור פיזי.
"וזה לא נגמר עם הילדות; אני זוכר כשהייתי קצין ביחידה ניסו לשדך אותי לבחורה מקסימה, בת למשפחה תל אביבית אמידה. אפילו אז, כשכבר הייתי מפקד מוערך, היה ברור שהזיווג לא בא בחשבון כיוון שהיא באה משפע ואני ממחסור. הייתה תהום בין העולם שלה לעולם שלי".
מחסור כלכלי בשנות הארבעים והחמישים לא היה רק בקיבוצים אלא נחלתם של רבים מאד בישראל של אותן שנים ואף בשנים מאוחרות יותר. אפשר להזכיר את המעברות, למשל, שם היה המחסור משווע יותר ותחושת הקיפוח קשה הרבה יותר. בקיבוצים המחסור היה גם מתוך בחירה אידיאולוגית ומקור לגאווה ואיש לא ראה בו חרפה. בוודאי שהכול שאפו לשפר את תנאי חייהם. גם ברק עצמו לא עקר מהחדר הצנוע במשמר השרון ישירות למגדלי אקירוב. כזכור, הוא חי לא מעט שנים בבית נאה בכוכב יאיר.
הקורא, שכבר קיבל מעט רקע אינפורמטיבי על פרק ב' בחיי הנישואין של ברק, כבר ניחש בוודאי שהבחורה המקסימה, אהבת הנעורים אותה לא יכול היה ברק לממש בגלל עוניו, היא רעייתו בהווה נילי פריאל. ברק סגר מעגל ורשם ניצחון נוסף. הוא הוכיח להוריה של אהובתו שבכוחו לשכן את בתם המקסימה במגדלי אקירוב ולא בבית דל בכוכב יאיר, ואין כמובן שמץ של סכנה שמא תיאלץ להתגורר בקיבוץ. מדוע אנחנו נזכרים כעת ברעייתו הראשונה נאווה, שגידלה למעשה לבדה את בנותיו והייתה נכונה לחלוק עמו במגורים צנועים בהרבה.
איני מתיימר לחרוץ משפט על חייו הפרטיים של ברק ואין לנו זכות לעשות זאת. אנו עוסקים בעולם של דימויים, וביחס לאיש ציבור הדימוי חשוב גם מבחינה חינוכית. מי כברק שדרש, ללא כל הצדקה ערכית ופוליטית, מאולמרט להתפטר בטרם הוגש נגדו כתב אישום - יודע זאת.
ברק אינו היחיד מקרב מנהיגינו החי ברווחה כלכלית, ואיני סבור שתפקידנו לבחון כמה יש לכל אחד מהמועמדים לראשות הממשלה בחשבון הבנק שלו. ברק, אגב, אינו מועמד ריאלי להיות ראש ממשלה. הבעיה נוגעת למסר הפוליטי והערכי. בחירתו של ברק כיו"ר מפלגת העבודה חיסלה מה שנותר מיומרתה של המפלגה להציב סדר יום חברתי.
קראתי בעיון רב את הראיון של ארי שביט עם ברק, והמסר החברתי של מפלגת העבודה לא נזכר בו כמעט. הקרע בין ברק לשמאל נוגע,לטענתו של ברק, אך ורק לעובדה שחשף את חוסר הנכונות הפלשתינית להסדר ובכך חיסל את אשליותיו של השמאל. אף מילה על עוני, על חינוך, על סדר עדיפויות חברתי, על חובת המדינה לאלו שימצאו עצמם בקרוב ללא עבודה וללא גימלה.
מדוע סבור ברק שהוא המתאים להנהיג את המדינה? מדוע ברק סבור שנקנה את יומרתו להנהגה? כמפקד צבאי מעולם לא זכה ברק לפקד על צה"ל או על יחידה גדולה במלחמה בה זכה לניצחון מרשים. תהילתו הצבאית נוגעת בעקרה לפעולות מיוחדות עליהן אין אנו יודעים דבר. ניסיונו כראש ממשלה הוכיח שיש לו בעיה קשה מאד בעמדת הנהגה עליונה. כשר ביטחון הוא נחל תבוסה בעימות עם החמאס ובקרוב ייתכן שינחל תבוסה נוספת.
לאהוד ברק יש מעלות שאין לזלזל בהן. גם גדולי מבקריו מודים בעובדה שהוא ניחן באינטליגנציה גבוהה מאד, אם כי אינם מיחסים לו אינטליגנציה רגשית. גם יריביו סבורים שיש לו מה לתרום באופן אישי למדינת ישראל. אהוד ברק אינו יכול להיות מנהיגה של מפלגה המתיימרת להציב סדר יום חברתי, והצבתו בראשות מפלגת העבודה, מלמדת שמפלגה זו מעולם לא התכוונה ברצינות להציב סדר יום כזה.
יכול אהוד ברק ללגלג על מפלגת קדימה כרצונו. נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהצבתו בראשות מפלגה זו, שהוא מכנה אותה זיקית, הייתה נתפסת כצעד טבעי הרבה יותר. באמת שאיני מצליח לזהות מה הבדל בין עמדות ברק לעמדותיה של ציפי לבני - אם קיים פער הוא בהחלט ניתן לגישור.
