לפני שנים היא הייתה ממסעדות הדגים המיתולוגיות של נמל יפו. בני הדייג, דמות ציורית בשיער אסוף, הגיש שם, בסיועה של אמו, את הדגים הכי טובים בעיר, ובשעת רצון היו שם גם תבשילים טריפוליטניים.
בצוק העיתים נעלה המסעדה את שעריה והעתיקה את מקומה לנמל תל אביב הסמוך. שם, על הרציף, כשברקע נופו של הים התיכון, ממשיך בני, בנאמנות, במסורת הקולינרית הוותיקה שלו.
עם יד על הלב, כאן המקום להודות שאיננו נמנים, דווקא, עם חובבי הדגה. אבל, מסתבר שאצל "בני הדייג" אפשר גם אפשר לאכול בשר באיכות טובה. אל שולחננו הוגשו למנות הפתיחה תריסר סוגי סלטים טריים. הדומיננטי שבהם היה חציל בתנור, טבול כולו בטחינה משובחת - מנה משביעה בפני עצמה. אל החציל נלוותה קערה של דג חריימה פיקנטי, שעליו ויתרנו, ובמקומו הוגשה לנו עוד מנת חציל נדיבה. אל זו נלוותה עוד קערה גדולה: של מלפפונים, עגבניות וחסה בשמן-זית, וגם קערות קטנות של סלק, חומוס, טחינה, כרוב, לימון חמצמץ וחצילים. מנות הפתיחה האלה הן על חשבון הבית, כל אימת שהסועד מזמין גם מנה עיקרית, וכך, אומנם, עשינו.
בחרנו בקבב-טלה, שהוגש בשש קציצות נדיבות, עם עגבניה ותפוחי-אדמה אפויים בתנור. בת הזוג הלכה על סטייק האנטריקוט, שאומנם לא הזכיר לה את ארגנטינה-מכורתה, אבל לטעמה היה סביר בהחלט. לשתי המנות הנדיבות נלוו גם קערה של שש לחמניות פריכות ובקבוק סודה גדול.
לא נכחד כי חשנו עצמנו במיעוט בולט לעומת השולחנות הסמוכים, שעליהם הוגשו דגים, כמו מושט, לברק, פילה, מוסר ובורי, שעליהם גאוותו המובנת של בני הדייג. אבל, מצמוצי השפתיים של הסועדים, שנשמעו עד למרחוק, הבהירו באורח ברור כי יש, אומנם, כיסוי לגאווה הזאת.
עכשיו, עם בטן מלאה, עוד המתינו לנו הקינוחים. בלית ברירה הסתפקנו בקינוח אחד: מלבי. הוא היה עשוי בטוב-טעם וטבל במי-ורדים ואגוזים קלופים ופיקנטיים, שהשביחו את טעמו. קפה האספרסו הניחוח, נוסח טוסקנה, היה בדיוק במקום וטעמו היה לעילא ולעילא.
תמורת הארוחה המשותפת שילמנו 325 שקל, כולל תשר של 12 אחוז, תמורת שירות אדיב ויעיל.
