שני עיתונאים נטשו בימים אלה את המושב מול המקלדת, ורצים לתפוס מושב בכנסת: אורי אורבך וגדעון רייכר. הראשון עבר למפלגה המתחדשת הבית היהודי, והשני למפלגת הגימלאים. לאורבך יש לומר: "יישר כוח", ולרייכר: "הגזמת!".
וכל כך למה? את מוסף השבת של ידיעות אחרונות נהגתי לפתוח ראשית הכל בקריאת טורו הקבוע של אורי אורבך, למרות היותו מודח תמיד לאחד העמודים האחרונים של המוסף. מאמרו היה קרן אור באפלת המאמרים השמאלנים של העיתון, התופסים תמיד את העמודים הראשונים, ללא הגבלת מילים, הנמרחים על טורים רבים, כשהמובילים בראש הם: נחום ברנע, סימה קדמון, ב.מיכאל ורבים אחרים.
אורבך, שימש עלה התאנה לכיסוי ערוותם של עורכי ידיעות אחרונות ששכחו אתיקה עיתונאית מהי, כמו גם לכיסוי ערוותם של עורכי התוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, שאיפשרו לו לבטא את האג'נדה שלו באופן חופשי, כשהם משלים את עצמם ואת הציבור, כי בכך הם שומרים על "האיזון העיתונאי". קולו של אורבך, פובלציסט מבריק וסטיריקן מחונן, היה חריג במקהלת פרקליטי הפלשתינים שוחרי הנסיגה, קולו יחסר לכל אוהבי הארץ שלא נואשו מן הציונות.
אורבך, שהחליט להיכנס למים העכורים של הפוליטיקה, בחר במפלגה המבטאת בדיוק את תפיסת עולמו, ובכך לא הפתיע איש, ולכן מגיע לו יישר כוח שהחליט לנסות, אם ייבחר, לעבור מתפקיד המטיף והמוכיח בתקשורת, לעשייה בבית המחוקקים.
להבדיל מאורבך, רייכר, העיתונאי הוותיק, שבמשך שנות עבודתו הרבות בתקשורת הירבה לבקר את כל העולם והתיימר להיראות ישר כסרגל. האיש שברוב כישרון לעג בחריפות לשונו לכל מעשה שריח של שחיתות דבק בו, שנשא את דגל היושר וההגינות, שהשתלח בשצף קצף בח"כים. המוכיח בשער, לתדהמת כל מאזיניו וקוראי הגיגיו, החליט לעבור את הקווים, נענה לקריאתו של השר רפי איתן, שהבין שמפלגת הגימלאים שלו פשטה את הרגל ונחשבת כחרס הנשבר בעיני הפתאים שבחרו בה. איתן הנהנה מהשררה, מהמיקרופונים וממצלמות הטלוויזיה הממוקדות בשרים, שאינו מוכן שיסלקוהו מן הכנסת, התחכם לבוחריו, רתם לעגלתו המקרטעת את גדעון רייכר, כשהוא משלה את עצמו שבכך ישמור על כיסאו ליד שולחן הממשלה.
איתן אינו מפתיע בקומבינות שלו, הוא הוכיח את אפסותו ליד שולחן הממשלה - מי שמפתיע הוא גדעון רייכר, שבטענות שווא מגוחכות מנסה לטהר את השרץ כדי לתת לגיטימציה לצעדו הבלתי צפוי.
כך שבמחי אחד בעט במוניטין שצבר כעיתונאי, וחבר למפלגה שאבד עליה הקלח כשהיא מלגלגת בבוחריה.
