אלה ימי "השקט שלפני הסערה", והסערה תהיה קשה. צפוי לנו נשיא אמריקני שהוא כנראה מזדהה נפשית ואינטלקטואלית עם העניין הפלשתיני, והוא יקבל לידיו מידי בוש, שרון, אולמרט ולבני ירושה קשה מאד המאיימת על ראש הממשלה הבא.
על צד האמת, בוש וממשלו היו רעים מאד לישראל. עד עתה, היה לבוש נוח מאד לעשות למען הפלשתינים (וממילא נגד ישראל) יותר ממה שעשה נשיא כלשהוא בעבר, ובו-זמנית להתחזות כ"נשיא הכי ידידותי" לישראל שהיה מעולם. עכשיו, לקראת סוף כהונתו, הוא אינו רוצה להיזכר בחזקת מה שלא היה, כי אם מה שהיה באמת.
היום מתפאר בוש, ומבקש שיירשם בהיסטוריה, שהוא היה הנשיא הראשון שגרם לישראל לקבל את המדינה הפלשתינית בבחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", מדינה שתקצר את ימיה של המדינה היהודית. חדי עין לא התפעלו מעולם מחיוכיו של בוש, ואת האמת המרה ראו ברוע שנשקף אלינו מפניה של קונדוליזה רייס.
רגע לפני לכתו השאיר לנו הנשיא היוצא טעימה מבוש האמיתי בצורת החלטה של מועצת הביטחון, ביוזמת ארה"ב, המאשררת את הסכם אנאפוליס, וזאת כדי לקשור את ידי הממשלה הישראלית הבאה. בהחלטה הזאת מתיימרת מועצת הביטחון למסמר את ישראל גם אל צלב "היוזמה הערבית", שאינה אלא מרשם לחיסולה של ישראל. אולמרט ולבני הסכימו, או עשו עצמם מסכימים, גם למהלך הזה, ובדרכם ההתאבדותית אפילו "בירכו" עליו.
בעולם התקבע הרושם המוטעה שבוש משוחד לטובת ישראל ונענה לכל גחמה שלה, ובגלל הדימוי הזה ביקרו אותו והפגינו נגדו בכל העולם. מאחורי מסך-העשן הזה קל היה לתקוע בנחת וללא התנגדות את פגיון הריבונות הפלשתינית אל תוך ליבנו. אלמלא קמה בעזה מדינת החמאס, הרי לפי לוח הזמנים של מפת-הדרכים כבר היינו תקועים היום ללא מפלט בתוך שדה המוקשים הפלשתיני. אולם לשקר התעמולתי של נטיית בוש לטובתנו, כביכול, היו תוצאות בשטח: הוא יצר ציפיות מאובמה לבטל את מורשת "העדפת" ישראל של בוש כביכול, ולהחליפה במדיניות "מאוזנת" יותר – כלומר, מוטה עוד יותר לטובת הפלשתינים.
המילכוד הזה מכאיב במיוחד, הואיל ומאתנו נשלל גם מה שנותר לכל קורבן: זכות הצעקה. הלא אנחנו בעצמנו היללנו את בוש על מה שאילץ אותנו לעשות, ומה לנו כי נלין? השקרים של שרון, אולמרט ולבני ממלכדים עכשיו את עם ישראל, ועליהם יש להוסיף את ריקוד המה-יפית של יהודי ארה"ב והתקשורת העוינת של ישראל מסביב לאובמה, למרות שאלה ואלה ידעו כל הזמן, מי ומה הוא. מחליא לראות, איך העם היהודי מתנהג כגרוע שבאויביו.
העיתונאי האמריקני-יהודי דון פדר מונה מקצת "שבחיו" של אובמה: הוא חברו של רשיד כלידי, לשעבר דובר אש"ף, שהחוג שלו באוניברסיטת קולומביה הוא "דוד רותח של אנטישמיות". הוא בעצמו חבר במועצת המנהלים של קרן Woods שתרמה 75,000 $ לארגון אנטי-ישראלי קיצוני. הוא דיבר במפורש על "תביעות לגיטימיות" של החיזבללה. מהכומר של כנסייתו, אנטישמי ידוע ועד ללואיס פרחאן, מגדולי שונאי ישראל באמריקה, משתרע המילייה של אובמה על פני שטח עויין למדינה היהודית.
אופייני לנפש היהודית החולה, שהאיש מוקף יועצים ועוזרים יהודים פרו-פלשתינים. יתירה מזאת - הוא זכה בבחירות ב-77% מקולות היהודים, למרות שהכירו את כל העובדות. גם התקשורת העוינת בארץ ידעה ויודעת את האמת, אך מי שנושא עימו מחשבות אובדניות אינו חושש מן החברה קדישא. בכלל, יהודי אמריקה הולכים ומתרחקים מאתנו. במשאל בדבר הנושאים המועדפים עליהם, השיבו 54% - הכלכלה , 11% - הבריאות, ורק 3% - ישראל. 47% התנגדו להתערבות אמריקנית צבאית כדי להציל את ישראל משואה אטומית, 42% צידדו בהתערבות כזאת ו - 11% - "לא בטוחים". רק אצל היהודים האורתודוקסים נתקבלו תגובות נורמליות: 78% הצביעו נגד אובמה, ובין העולים היהודים מאמריקה כאן - 76%.
הרי, שלקראת הסערה המתרגשת עלינו, אין לנו לסמוך על יהודי ארה"ב. כל ממשלות ישראל זרעו בקרבם רוח ואנחנו נקצור את הסופה.
עוד זאת: בוש הותיר לנו לא רק ירושה של מחוייבות עקרונית למדינה פלשתינית, הוא גם יצר עובדות בשטח. זה עתה התראיין לעיתון ג'רוזלם פוסט הגנרל האמריקני דייטון, העוסק כאן כבר שלוש שנים בבניית הכוח הצבאי הפלשתיני. הוא מקים 7 גדודים, שהראשונים בהם כבר מוצבים בכמה ערים. "כל חייל של כוח הביטחון הוא בונה מדינה", התפאר בפני מראייניו. בנוסף הקים דייטון אקדמיה לפיקוד ומטה ביריחו ויש שם גם קולג' ל'משמר הנשיאותי'. "עוד לא הייתה תוכנית כזאת, ומעולם לא עשתה ארה"ב מאמץ ארגוני כזה", אומר עוד דייטון. על ה"ג'נדרמריה" של דייטון מתווספים שני גדודי "המשמר הנשיאותי" ועשרות אלפי כוחות "משטרה", שאותם מאמנים האירופים. ועליהם יש להוסיף גם את הכחות המזויינים הישנים, מתקופת ערפאת, שלא התפרקו. דייטון סיכם: "נתבקשתי לבנות תיבת מכשירים שהפלשתינים יוכלו להשתמש בה כדי להשיג מדינה", והוא מלא סיפוק מהישגיו.
אותה שעה, מאמנים בדרום האירנים וחיזבאללה צבא פלשתיני שני, את צבא החמאס.
עד כאן ירושת העבר. באה העיתונאית קרוליין גליק ומבשרת לנו בג'רוזלם פוסט, שאנשי חוגו של אובמה כבר מתבטאים שהנשיא החדש יראה כאחד התפקידים הראשונים שלו "לסגור את הברגים על ישראל". לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי בחר אובמה את הגנרל ג'ים ג'ונס, שכמו דייטון, עבד כאן בהנחת התשתית למדינה הפלשתינית. ג'ונס התבלט כמבקר חריף של ישראל, והרעיון שהוא מקדם בכל כוחו מסוכן מכל הכוחות הערבים גם יחד: משלוח צבא נאט"ו ליהודה ושומרון. גם שונאת ישראל ידועה, סמנתה פאוור, חברת צוות המעבר של אובמה, דורשת במפורש שימוש בצבא אמריקני כדי "להגן" על הפלשתינים מפני ישראל.
עם החזית הקרה הזאת המתקדמת לעברו, איך מגיב נתניהו על אותות הסערה? קודם כל – במאמצים לשלב בתוך הליכוד כוחות מן השמאל, כמו עוזי דיין ואסף חפץ ואפילו שמאלן קיצוני כמו דן מרידור, ולהרחיק "מורדים" כמו מיכאל רצון ואהוד יתום.
יוסי ורטר וברק רביד מספרים בהארץ על קמפיין של נתניהו "להרגיע" את ארה"ב, אירופה והעולם הערבי ע"י ההבטחה שהוא ימשיך ב"תהליך השלום" עם הפלשתינים והסורים. לצורך זה פגש 27 שגרירים מאירופה ואת השגריר המצרי והיה אמור להבטיח, לפי כתבי 'הארץ', שרעיונותיו אינם שונים מאלה של הגנרל ג'ונס וטוני בלייר, העסוק בבניית פלשתין בשטח.
במעריב [12.12.2008] מצטט בן כספית מפי נתניהו דברים אלה: "הליכוד הוא לא מפלגה של 'אף שעל', וזה כולל את בני בגין. אנחנו – אחרים"; אשר לדן מרידור, "המיקום שלו לא ישפיע על כלום. הוא יהיה בהנהגה, חד וחלק"; "אני אקים ממשלת אחדות, רחבה ככל האפשר"; "הליכוד הוא מפלגה ציונית פרגמאטית. אני לא רוצה להנציח את הסטטוס קוו, אבל גם לא להמשיך בנסיגות המטורפות ללא תמורה". (כאן יש להעיר, שההתנגדות להינתקות בגלל היותה ללא תמורה אופיינית לשמאל. בימין מתנגדים לגירוש ולחורבן ללא כל קשר לתמורה).
עוד מדווח בן כספית, שנתניהו ניסה לגייס לתפקיד של מנהלי קמפיין את טל זילברשטיין ואלדד יניב. השמות האלה מדברים בעד עצמם.
בעיתון מעריב מה-.12.12 מצטטת חן קוסט-בר מפי "מקורבי נתניהו" שהוא "התמתן" בתפישותיו המדיניות, וכן – שלדעתו טעותו הפוליטית הכי גדולה הייתה בכך, שלא הכניס את פרס (!) לקואליציה שלו בשנת 1996 והקים ממשלת ימין.
בסיכום ניתן לומר, שלפחות כלפי חוץ, נתניהו שובר חזק שמאלה וכידוע, השמאל הפוליטי בישראל קורא לעצמו "מרכז". מה כל זה אומר לאנשי המחנה הלאומי שייקראו להצביע בבחירות הקרובות? במבט ראשון האדם מקבל תחושה חריפה של déjà vu: בסרט הזה כבר היינו. אופטימיסטים יטענו שנתניהו חייב לדבר ולהתנהג כך, כדי לזכות בחמשת או ששת הצירים הקובעים את הרוב בין ימין לשמאל, ואת אלה ניתן לקבל רק מן המרכז. עוד יגידו, שנוכח הסערה המתרגשת ובאה חייבים להתכופף ולהיות גמישים, שגם אם מתכוונים לומר לאו, מוכרחים להתנסח בלשון "הן".
פסימיסטים יענו כנגדם, שכבר שמענו קוראים "סרק, סרק" – והכדורים פגעו ורצחו. מה גם ש"קואליציה רחבה" פירושה קווי יסוד משותפים עם לבני וברק, שידרשו לעגן בתוכם את המדינה הפלשתינית. עצם המחויבות של נתניהו לקואליציה רחבה פירושה הצבעה באותו הפתק גם בעבור לבני וברק.
מסקנה: מסוכן להשאיר את הליכוד כמפלגה יחידה בימין, או כביכול בימין.
אבל-וזו השאלה הגדולה: את מי יש לנו ימינה מן הליכוד? 'ישראל ביתנו' של ליברמן, המצדד במדינה פלשתינית וגם מבקש לספח אליה חלקים מישראל? 'הבית היהודי', הדומה כשתי טיפות מים למפד"ל של אורלב? מפלגת 'התקווה'? היש לה סיכוי לעבור לבדה את אחוז החסימה? ש"ס בהנהגת אלי ישי אומנם נוטה עכשיו יותר לימין ונפתחה לציונות, וזו בשורה גדולה, אך היא עדיין רחוקה מלהיות אלטרנטיבה ימנית מובהקת.
יוצא, שכרגע לא קיימת ימינה מן הליכוד מפלגה משמעותית הדוגלת בא"י נטו, והיתמות הזאת משבשת את כל הספקטרום הפוליטי הישראלי. על כן, דרוש לאסוף ולאחד את הרסיסים השונים המפצלים את הקול הימני לתנועה אחת או לפחות לגוש אחד לצורכי הבחירות. גוש כזה יאסוף הרבה קולות חסרי בית וחסרי כתובת, שאילולי כן היו מתבזבזים.
נוכח הסכנות המדיניות שבאופק, זו עלולה להיות בכייה לדורות.
