איני נמנית על חסידי הפוסטמודרניזם ושלטון היחיד של הרלטיביזם. אני דווקא מעוגנת חזק בשלשלאות המחויבות להיסטוריה. אך אולי אפשר להבין את הרלטיביזם כתגובה אפשרית לנוכח בגידת המילים המאפיינת את התקופה המודרנית. קורטוב של נחמה ניתן למצוא בעובדה שחוסר האמינות התקשורתית לא התחיל בעשור או שניים האחרונים, וניתן היה למצוא מנה גדושה ממנו גם בימים הטובים, הרבה לפני ש"הכיבוש השחית" אותנו.
במסגרת מחקרי אודות סבי, ד"ר זאב בנימין פון וייזל, והמורשת העשירה - באמת מורשת ובאמת עשירה - שהותיר אחריו, מצאתי את הדוגמה המשעשעת הבאה - בספטמבר 1950 הופיעה ידיעה דומה בכל העיתונים החשובים והחשובים פחות בארץ:
"נאום הסתה אנטי-סובייטי, בו לא נרתע מלהצדיק מלחמה אטומית 'מונעת' נגד ברית-המועצות, השמיע הד"ר ז. פון וייזל מ'חירות', שהגיב על קריאות ביניים מן הקהל בהתפרצויות בלתי מרוסנות" ("על המשמר");
"בעיתון עיתונאי ירושלים הופיע בליל שבת מסית המלחמה הפאשיסטי פון וייזל, אשר בדברו על הנושא: 'מלחמת קוריאה וישראל' קרא למלחמה אטומית תוך שנתיים, כי אחרת, 'אח"כ יהיה מאוחר מדי'. בתחילת נאומו, תוך סילוף עובדות גמור, אמר כי סכנת המלחמה באה מברית-המועצות. לאחר מכן דיבר הסוכן האמריקני הפאשיסטי פון וייזל על הסכנה האסיאתית הצהובה שהכרח לחונקה 'באודה באבה' [כך במקור]. הוא העלה על הנס את צ'רצ'יל כאיסטרטג הגדול של ימינו. נאומו שוסע בקריאות הקהל, 'מסית, פאשיסט' וכו'. לשמע כינויי הגנאי שכונה בהם, הוא איבד כליל את עשתונותיו והתבלבל לגמרי. בשיא הטירוף הפורסטאלי אליו הגיע קרא לקהל 'גיִס חמישי'. עקב מחאת הקהל לא יכול היה לסיים את נאומו מלא הארס הפאשיסטי ולא הסביר מה לה לישראל ולמלחמה אימפריאליסטית בקוריאה. תמוה הדבר, מה ראתה אגודת העיתונאים בירושלים להזמין להרצאה דווקא את מסית המלחמה הפאשיסטי - פון וייזל" ("קול העם");
"הפרעות רציניות אירעו בליל שבת בירושלים בשעת נאומו של ד"ר פון וייזל על מלחמת קוריאה בעיתון העיתונאים באולם 'אוריון'. ההפרעות אורגנו ע"י קבוצת קומוניסטים והגיעו לשיא כאשר ד"ר פון ויזל אמר 'כי מניעת מלחמת עולם שלישית תלויה רק ברוסיהי, נשמעו קריאות פשיסט ועוד" ("הצופה");
ואילו גירסת עיתון הארץ הבליטה באריכות את דבריו של פון וייזל באשר לרעב הצפוי בארץ כתוצאה מהמלחמה, ולבהלה שאחזה ב"חלקים רבים של אוכלוסי ארצות המערב המחפשים מקומות מבטחים מחוץ לאירופה", ורק בקצרה דווח שם כי "קומץ קומוניסטים שנכחו באולם ניסו להפריע לנואם אך שותקו על-ידי קהל הנאספים";
גם ידיעות אחרונות התמקד בבהלת המלחמה עליה, כביכול, דיבר פון וייזל בנאומו.
ומהי האמת?
העיתון "המערב" שבעריכת פון וייזל עצמו, דיווח כך: "ד"ר פון וייזל שנתקבל בתשואות נאם במשך 80 דקות, בעוד שכרגיל נמשך נאום בעיתון העיתונאים בירושלים 30 דקות. הנאום הופסק מדי פעם בפעם במחיאות כפיים ודבר זה חזר בסוף הנאום... באולם נמצאו בארבע פינות שונות בדיוק ארבעה קומוניסטים אשר הקשיבו כמעט שעה שלמה בשקט ואז עשו קריאות ביניים, קריא וכתיב, שלוש פעמים. הפעם הראשונה, כפי שנאמר לעיל, בקשר לשאלת קזבלנקה. הפעם השנייה, בשעה שהנואם הביע את השקפתו הידועה לקוראי "המערב", שיתכן ובכלל לא תהיה מלחמה אטומית, אם רק אפשר יהיה לדחות למשך שנתים את המלחמה. אחד הקומוניסטים קרא: 'וזה יהיה אסון בעיניך!' ומיד קרא קומוניסט שני: 'הוא אומר שזה יהיה אסון' ושני הנציגים האחרים של הגיִס החמישי החלו ליילל. כעבור שלוש דקות לערך הם נרגעו ועורכנו המשיך בנאומו תוך שקט גמור והסביר, כי: א) הוא מאמין שלא תהיה מלחמה אטומית, ו-ב) הוא מאמין שהמלחמה תפסח על ישראל".
ידיעה זו עולה בקנה אחד עם תוכן מאמריו של פון וייזל.
מצגת צבעונית למתקדמים אך נראה כי בגידת המילים החלה עוד הרבה לפני כן. בזכות המעגל הנצחי, העל-היסטורי, של המסורת העברית, פגשתי לפני מספר שבועות שוב בפרשת הבריאה, ובראשון הספקנים, חלוץ פרשני ההיסטוריה - הנחש מגן העדן. הוא הטיל ספק, לא פחות ולא יותר, בדבר האלוהים, במקור. הנחש הציע לחוה, אם כל בשר, פרשנות, "נרטיב" משלו, לאיסור האלוהי על אכילת פרי עץ הדעת. בשלב ראשון מציג הנחש את העובדות הצגה מסולפת ומלגלגת, כאילו האיסור היה על אכילה מכל עצי הפרי. חוה נכנסה להתגוננות. בשלב שני, הנחש מצמצם את "טווח הטעות" וכדרך אגב מוסיף לאיסור האכילה גם איסור נגיעה בעץ, שאותו חוה אינה זריזה מספיק כדי להדוף. בשלב האחרון הנחש עוקף בזהירות דיפלומטית את עצם האיסור, על המיסתורין הנורא שבו, ומתמקד בחוויה האמפירית ובחשיבה רציונלית - הנה, נגעת. לא מתת. ובהינף האינדוקציה (המבוססת על שקר-שהוא-אמת או אמת-שהיא-שקר) מנתב את ההיסטוריה הרחק מגן עדן. זוהי דוגמא נוספת ללהטוט תקשורתי, שאת מחירו אנו עדיין משלמים.
התרבות האנושית בכלל והתקופה המודרנית בפרט מאופיינות בחשדנות כללית כלפי המילים, בד-בבד עם שכלול כוחה ההיפנוטי של המילה. מרקס אמר שמגרוננו מדבר המעמד. פרויד טען שזה הליבידו. ניטשה דיבר על האינטרסים הנחבאים מאחורי כל מילה, ואילו לודוויג ויטגנשטיין, מאבות הפילוסופיה של הלשון, בכלל סילק משולחן הדיונים כמעט הכל, שכן לשיטתו מקור כל הבעיות הוא בעירפול של השפה. מכאן קצרה הדרך לסילוק טוטאלי של כל אמירה בעלת תוכן אסתטי, ערכי או מוסרי, וברוך הבא לפוסטמודרניזם, לעולם הנרטיבים ולפרשנות המעניקה תעודת הכשר אקדמית לכל שקר.
והנה, הנחש המיתולוגי מלווה אותנו גם לוועידת דרבן השנייה. בעקבות הוועידה הקודמת, בה הונחה אבן הפינה הרציונלית להכחדתה של מדינת ישראל, החליט משרד החוץ שלנו להחרים את הוועידה הקרובה. גם קנדה הודיעה על החרמתה, ושורה של אישי ציבור בולטים חתמו על עצומה הקוראת גם לארה"ב לעשות כן. החרמת הוועידה לא תסתום את פיות מקדמיה, ולא תעצור את התגברות הארס של הכחשת זכות הקיום הלאומי של העם היהודי וזכות קיומה של מדינת ישראל. בימים אלו ממש מצלמים "פעילי שלום" בלונדיניים את בתי המידות בשכונת טלביה וכותבים כתב האשמה, שעליו יצלבו את מדינת ישראל. מול המלל הפוסמודרני, המהפנט, שיונפק בוועידה, יש להעמיד לא דממה נעלבת וגם לא הצטדקויות בנוסח "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באיזור", אלא אמירה ברורה וחדה, פשוטה עד כדי ילדותיות: "זו הארץ שלנו - מאז ולתמיד".
ולמתקדמים יש להראות מצגת צבעונית: היהודים יושבים בצרפת קודם היותה צרפת (המאה ה-4) והרבה לפני שמוחמד למד לקרוא; בחבל הריין הם יושבים מאז המאה ה-9 ואולי אף קודם לכן; בפרס, הם יושבים ומשגשגים מאז המאה ה-6 לפני הספירה - כלומר, אפילו לפני ייסוד הרפובליקה האירנית, תקופה ארוכה בערך פי שניים מזו של ישיבת הערבים בארץ ישראל; וברומא חיים יהודים כבר מן המאה ה-2 לפני הספירה, הווי אומר הרבה לפני שהוותיקן מצא שם את ביתו. וכך, גם ההיגיון וגם עקרון השוויון, שעליהם יסכימו ודאי כל באי ועידת דרבן, מחייבים שאם לערבים יש זכויות היסטוריות-פוליטיות בארץ ישראל, אזי ליהודים יש זכויות היסטוריות-פוליטיות באירן, בצרפת, בגרמניה... וברומא - אולי אפילו על אדמת הוותיקן.
