מחייה הלשון העברית, אליעזר בן-יהודה, מתהפך, מן הסתם, בקברו למשמע העברית העילגת השגורה כיום בפינו. אומנם, טבעה של שפה שהיא מתפתחת עם הזמן וגם יוצרת, מעת לעת, עגה חדשה; אלא שבמרוצת השנים היא יצרה פער עצום, שאינו ניתן לגישור, בין מה שהיה כשר בעבר לבין מה שהוא כשר בהווה. מן הפער הזה נוצרה, למעשה, שפה חדשה, שמקומה לא יכירנה על מפת הבלשנות המקובלת.
למרבה הצער, הפכה העברית של היום לשפה עילגת, שאין עימה ועם כללי הלשון הבסיסיים ולא כלום. הדברים אמורים במיוחד בלגיטימציה ובגושפנקה שנותנת האקדמיה ללשון העברית לטעויות הלשון הנפוצות, כשמחרים-מחזיקים אחריה בלשנים ישראלים ויהודים בארץ ובעולם, כאילו קיבלו תורה מסיני. אלה פשוט יורקים לבאר שממנה הם שותים ומרעילים אותה ללא רחם. וכך, בהבל-פיהם הופכת נקבה לזכר וזכר הופך לנקבה; הדקדוק והתחביר הופכים אצלם למסורסים, שלא אחת יש בהם גם אבסורד לשמו.
שפה "ישראלית" הגדיל לעשות, בעצם הימים האלה, פרופסור נכבד (שמו שמור במערכת), המופקד על לימודי הבלשנות העברית באוניברסיטה מכובדת מעבר לים. אותו פרופסור, שרואיין בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום בערוץ 10 בטלוויזיה, מצא לנכון לטעון כי השפה שאנו דוברים כיום איננה, בעצם, עברית אלא ישראלית. את השיבושים המיוחסים לשפה הזו הוא קידש, בטענה שיש להשרישם "מכוח ההרגל". כך, למשל, לגיטימיים, לדעתו, מטבעות הלשון: "שני נשים", "עשר אנשים", או: "שלושה תפוחים בחמש-עשרה שקל". הוא גם הביע את בטחונו שלא ירחק היום והאקדמיה ללשון העברית תכשיר בעצמה, רחמנא ליצלן, את "מטבעות הלשון" האלה.
אבל, מה לנו כי נלין על אוטוריטה כמו האקדמיה, שכבר קבעה, בהבל-פיה, כי הספירה בעברית צריכה להיעשות תמיד בלשון-נקבה: "הכבש השלוש-עשרה" ולא "הכבש השלושה-עשר". לא שיש לנו דבר נגד הפמיניזם, אבל את הלשון לא מוכרחים, בכל מחיר, להפוך לפמיניסטית, מה עוד שמדובר, במפורש במין זכר, שכבודו במקומו מונח. אז למה לקפח אותו?
אם בארזים אז אם בארזים נפלה שלהבת - מה יגידו אזובי הקיר? השכם והערב אנו שומעים באמצעי התקשורת (הכתובה והאלקטרונית) על "כמויות" (במקום "מספר") אנשים, כאילו מדובר בקילו אחד או שניים מהם; על "מינוי" (במקום "מנוי") לעיתון; על "בית משפט השלום" (במקום: "בית המשפט השלום", שזהו שמו, בדיוק כמו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון); על "כתב פלילי" (שכלל לא חטא ושטופלים עליו אשמת-שווא, במקום לומר: "כתב לענייני פלילים"); על "האיש הפך נכה" (שהוא מעשה פלילי, במקום לומר: "האיש הפך לנכה"); על "עט כותבת" (במקום "עט כותב"); על "הצומת הקרובה" (במקום "הצומת הקרוב"); על "הוא השמין (את מי?) בחמישה קילו" (במקום: "הוא שמן בחמישה קילו"; ועל "הוא שוקל 70 קילו" (במקום: "משקלו 70 קילו"). ומה עם "המדינה הזאתי" (במקום "המדינה הזאת") הפושה אצלנו בכל חלקה טובה?
הגיעה השעה ש"האקדמיה ללשון העברית" תעשה לביתה ולא תתמהמה עוד, שאם לא כן תהפוך במהרה, מה שקרויה "שפת עבר" שלנו ל"שפת אבר" - גס ומחוספס תרתי- משמע!
