בדומה לח"כ בני אלון, אפתח בגילוי נאות אודות הערכתי וחיבתי לבן שיחי, לפועלו ולמחויבותו ליעדים הציוניים. דווקא משום כך אני חש מעט אי-נוחות מניהול ויכוח ציבורי עימו על תוכניתו - "היוזמה הישראלית", במיוחד לנוכח הפלגנות המיותרת שמפגין בימים אלה המחנה הלאומי. אולם, דווקא בשל חשיבות ה"יוזמה", יש לדאוג לכך שהפתרונות הנדונים בה לא יוכשלו בשל פגמים מסוימים בהיגיונה הפנימי, שכן אלה עלולים להיות מנוצלים על-ידי יריבים כדי לקעקע את המרכיבים התקפים שבה.
בהקשר זה, למרבה הצער,
התייחסותו של ח"כ אלון לביקורתי, שבה הצבעתי על הפגמים ב"יוזמה הישראלית" - אינה מספקת.
שלושה כשלים ועוד שניים למעשה, התוכנית לוקה בשלושה כשלים מתודולוגיים ובשני כשלים תוכניים.
הכשלים המתודולוגיים שבה הם כדלהלן:
- הפקדת הצלחתה בידי גורמים זרים: המשטר בירדן, המכהן והעתידי, שאמור על-פי התוכנית להסכים לקבל חסות על ערביי יהודה ושומרון; והקהילייה הבינלאומית, שאמורה להואיל ולהקצות משאבי פיתוח גדולים דיים לפיתויה של ירדן להירתם למאמץ המיוחל.
- אימוץ מוסכמות עכשוויות של "תקינות פוליטית" להגדרת ה"לגיטימיות" של עקרונות "היוזמה" ולהגדרת היקפה ומגבלות יישומה. והרי אין כיום שום מתווה מדיני או אסטרטגי, העולה בקנה אחד הן עם מה שמכנה ח"כ אלון "תבניות החשיבה המקובלות בקהילייה הבינלאומית", והן עם צרכיה של ישראל להבטחת עתידה ארוך הטווח כמדינת הלאום של העם היהודי. לפיכך, על כל תוכנית שתבטיח את מילוים של צרכים לאומיים אלה, לחרוג מאותן "תבניות חשיבה" ולשאוף לשנות את המוסכמות ה"מקובלות".
- היעדר התמודדות עם סיכונים נצפים ועם מצבי אי-ודאות שהתרחשותם סבירה למדי, כגון אי-נקיטת אמצעים מצד ירדן לריסון פעולות איבה אפשריות מצד הפלשתינים, או החלפת המשטר הירדני במשטר עויין וקיצוני יותר. התרחשותם של מצבים כאלה, שאינה בהכרח תלויה בהחלטותיהם של השותפים הזרים הפוטנציאליים ליוזמה, ושעליהם אין לישראל כמעט כל יכולת השפעה - עלולה להעמיד את המדינה במצבי סיכון לא פחותים מאלה ש"היוזמה" אמורה למנוע.
ואילו הכשלים התוכניים שבתוכנית המוצעת הם כדלהלן:
- הגבלת יישומה על אוכלוסיית הפליטים בלבד ואי-החלתה - גם לא במישור ההצהרתי - על כלל הציבור הפלשתיני ביהודה ובשומרון.
- הצגת "פרטנר" פוליטי חלופי לפלשתינים - היבט הסותר במידה רבה את כוונתו המבורכת של ח"כ אלון להביא ל"העתקתו של [מוקד סכסוך] מן המישור הפוליטי למישור ההומניטרי" ואף מרוקן אותה מתוכנה המהותי, מערכה המעשי ומחדשנותה הרעיונית. בכך נמנעת התוכנית מלהסיר את המרכיב הפוליטי מהטיפול בעניין הפלשתיני, ורק מעבירה אותו ממסלול פוליטי אחד למסלול פוליטי אחר.
לא להתאים את המדיניות לכזבי התקינות הפוליטית הכשל המתודולוגי הראשון - התלות בגורמים זרים ליישום התוכנית - הוא כפול: ראשית, הוא מפקיע מידי ישראל את האפשרות להחליט על ביצועה של התוכנית - או על המשך קיומה; שנית, התניית ביצועה של התוכנית בהסכמה ובשיתוף פעולה לאורך זמן מצד גורמים זרים, מאפשרת את ביטולה בקלות יתרה על-ידי גורמים המעוניינים להכשילה. כפי שמציין ח"כ אלון עצמו: "ירדן אומנם עלולה לחשוש מלהיכנס למיטה החולה הפלשתינית", וכדי לשכנע אותה לאמץ את ה"יוזמה", זו "מתבססת על הענקת תמריצים משמעותיים מצד הקהילה הבינלאומית לממלכה ההאשמית כדי שתיטול [בה] חלק".
אכן, צודק ח"כ אלון בקביעתו שירדן "חוששת ממדינה פלשתינית עצמאית ביהודה ובשומרון", אשר ייתכן כי מלכה מקווה שהקמתה תוכשל גם מבלי שידו תהיה במעל - אך מנגד, יש למלך הירדני מניעים חזקים להירתע מאימוץ "היוזמה", העלולים לגבור על חששותיו מהקמת מדינה פלשתינית, כגון החשש מגינויו, מנידויו ומזעם כלפיו בעולם הערבי והמוסלמי כ"קלגס הציונים", או החשש מהשלכות אפשריות של פריסת חסותו המחודשת על ציבור פלשתיני גדול, כפי שמציעה "היוזמה", ומהענקת אזרחות ירדנית לערביי יהודה ושומרון, שנאמנותם למשטר ההאשמי רחוקה מלהיות מובטחת.
גם האכזבה מהפירות הכלכליים, שאמור היה לנחול המשק הירדני בעקבות הסכם השלום עם ישראל, עלולה לפגוע באמון המשטר בהטבות הממשיות שהקהילייה הבינלאומית תעניק בפועל למדינתו, יהיו הבטחותיה אשר יהיו. יתרה מזו, חולשת המשטר בירדן והחשש מתגובות בעולם הערבי והמוסלמי עלולים לצנן מאוד את נכונות הקהילייה הבינלאומית עצמה להירתם לתוכנית סיוע רחבת היקף - או אפילו להכריז עליה. בהקשר זה בולטת הדוגמה של מצרים: על אף חומרת ההשלכות של נפילת מצרים לידי האיסלאם הרדיקלי, אין המדינות המובילות במערב מצליחות להתגייס לפיתוח המשק המצרי ולמיגור העוני, שאותו מצליחים לנצל היטב הגורמים האיסלאמיסטיים להגברת כוחם והשפעתם, גם לנוכח פעולות הדיכוי הקשות שמפעיל המשטר נגדם.
הכשל המתודולוגי השני, של הכפפת התוכנית למוסכמות התקינות הפוליטית, גם הוא כפול: יש בכך הן כניעה אינטלקטואלית לכזבי התקינות הפוליטית, והן ויתור-מראש על ערעור אותה תקינות פוליטית באמצעות הסברה ודיפלומטיה. כיוון שכך, נבחרה הדרך הפחות מוצלחת: שינוי המדיניות, כך שזו תעלה בקנה אחד עם כזביה של התקינות.
אולם, האסטרטגיה הלאומית של ישראל חייבת להתבסס על תפיסות תקפות של המציאות ועל הערכה מפוכחת שלה, ולא על אופנות חולפות של תקינות פוליטית. לפיכך, למרות שצודק ח"כ אלון כי "תוכנית מדינית תלויה גם באפשרות שלה להתקבל", אין לראות ב"מקובל" אילוץ הקובע את עצם מהותה של המדיניות המוצעת. אדרבא, האתגר של אותה "עבודה הסברתית ופוליטית", שמחייב ח"כ אלון, הוא דווקא שינוי המוסכמות השוררות וצמצום הפער בין התקינות הפוליטית לבין האמת הפוליטית.
משמעותו של הכשל המתודולוגי השלישי היא חוסר התייחסות לאפשרות היווצרם של מצבי סיכון חריפים, שלישראל לא תהיה שליטה עליהם - כמו, למשל, קריסת המשטר ההאשמי או היחלשתו המשמעותית - אשר ישמיטו כליל את ההיגיון שעליו מושתתת "היוזמה": יורש - או אפילו מתחרה רב-עוצמה - קיצוני ועויין בירדן, יציב את ישראל בפני סכנה הדומה לסכנות שבתוכניות כגון "אוסלו", שהרי בניגוד ל"אוסלו", על-פי "היוזמה הישראלית" יהיה חיבור שלטוני בין המשטר (החדש והעויין) בעבר הירדן לבין אוכלוסיית "הגדה".
אמנם טוען ח"כ אלון ש"מימוש 'היוזמה הישראלית' יחזק את הסיכוי לחיזוק המשטר הנוכחי ולגיבויו", אולם יש גורמים - ביניהם, כאמור, האפשרות שהמשטר יוכתם כ"עושה דברו הבוגדני של הציונים", או האפשרות של סיפוח ציבור פלשתיני גדול לאוכלוסיית הממלכה וערעורה על-ידי כך - העלולים להוות סכנה כה גדולה ומיידית למשטר הירדני הקיים, שאפילו הפיתוח הכלכלי המיוחל כתוצאה מסיוע בינלאומי נדיב לא יהיה בו כדי לפתותו.
אולם, גם אם המשטר הירדני הקיים יישאר על כנו, עלולה ישראל לעמוד מול מצבים קשים, כגון אדישות ירדנית כלפי פעולות איבה נגד ישראל שתצאנה מתוך האוכלוסיה שתחת חסותה ביהודה ושומרון, אם מחוסר רצון ואם מהיעדר כוח. במקרה כזה, האם ימליצו אדריכלי "היוזמה" לפעול או להבליג? מצד אחד, עלולה הפעלת צה"ל נגד אוכלוסיה המצויה תחת חסות ירדנית ובקרבת כוחות הנתונים למרות ירדנית להביא להיתקלות ולהתלקחות רחבות הרבה יותר, העלולות לחייב תגובה של המשטר ברבת-עמון. מצד שני, הימנעות מתגובה עלולה להביא לשיתוק הפעילות המשקית במרכז המדינה ולשיבוש בלתי נסבל של שיגרת החיים בשפלת החוף כולה.
להיתלות באילנות גבוהים יש מידה לא קטנה של קוצר ראות מדיני בהצעת תוכנית בעלת השלכות דרמטיות וארוכות טווח על גורל המדינה ואזרחיה, שמימושה המוצלח מתבסס על קיומו ועל יציבותו לאורך זמן של משטר מלוכני באזור של תהפוכות שלטוניות תכופות - במיוחד כשהשליט בה נמנה על המיעוט בארצו, ויש בה עילות לא מעטות למורת רוח מצד הרוב. יתרה מזו, אין ב"יוזמה" אפילו אזכור למנגנוני התמודדות עם אותם תרחישים, שאין להתעלם מִסבירות התממשותם ומחומרתם.
עיקרו של הכשל התוכני הראשון הוא הגבלת הצעת המימון לעידוד ההגירה למגזר הפליטים בלבד. אומנם יש צדק בקביעתו של ח"כ אלון כי "יש לישראל עניין מיוחד בהסדרת בעיית הפליטים", כי "מעמד הפליטות הוא גורם מרכזי בדלגיטימציה של ישראל" וכי הצלחת ה"תוכנית לשיקום הפליטים [תהווה] שינוי אסטרטגי [ב]משוואת הסכסוך", אולם אין בכך כדי להסביר את ההימנעות מהחלת מאמץ ההגירה על כל תושבי יהודה ושומרון הערבים. אדרבא, גם אם נכונה ההערכה כי משיקולים מעשיים רצוי ליישם את התוכנית למימון ההגירה תחילה על הפליטים, הרי שאי-החלתה - ולו גם עקרונית בלבד - על כלל האוכלוסיה טומנת השלכות מזיקות ביותר לישראל. משמעותה היא השלמה ישראלית, ואף מתן לגיטימיות, להמשך נוכחות ערבית גדולה וגדלה לא רק בשטח שהוא לִבָּה של ארץ ישראל, אלא גם בשטח השולט על המטרופולין האורבני העיקרי של המדינה ונושק לו. גם בהיעדר עימות מזוין פעיל - קשה להעלות על הדעת שלתופעה כזו לא תהיינה תוצאות בלתי רצויות בכל תחומי החיים החברתיים, הכלכליים והתעסוקתיים.
אמנם קשה לחלוק על דבריו של אלון ש"תבניות החשיבה המקובלות בקהילייה הבינלאומית שוללות כל סוג של עידוד הגירה על בסיס אתני". ואכן, אין ביטחון שתבניתו המוצעת של ח"כ אלון, לפיה קבוצת אתנית משמעותית יושבת דרך קבע בשטח ריבוני של מדינה מסויימת, אך התנהלות חייה נתונה למרותה של מדינה אחרת - תתקבל גם היא על דעת הקהילייה הבינלאומית. אולם, כאמור, אסור שמוסכמות חולפות יקבעו את מהות המדיניות הלאומית של ישראל. גם ח"כ אלון עצמו מודע לאופי ה"מתכלה" של אותן "תבניות חשיבה", שכן הוא מציין כי "בעבר... עידוד הגירה על בסיס אתני... היה דבר מקובל" וקובע כי "לעתים אין פתרון צודק וראוי יותר מכך".
מוזר אפוא, שמנסחי "היוזמה" אינם בוחרים לדבוק באמת זו במסגרת עקרונות התוכנית. בכך היו יכולים להיתלות באילנות גבוהים: אחד מנשיאי ארה"ב - הרברט הובר, אשר זכה לכינוי "ההומניטריסט הגדול" הודות למאמציו למנוע רעב וסבל בעקבות מלחמת העולם הראשונה (ויש הסבורים כי היה אחראי להצלת חייהם של יותר בני אדם מכל אדם אחר בהיסטוריה) - קבע כי "יש אף לשקול את הפתרון ההרואי של העברת אוכלוסין... הסבל הכרוך במעבר הוא אומנם קשה, אולם הוא פחוּת מסבלם המתמשך של מיעוטים ומן הסבל הכרוך במלחמות חוזרות ונשנות".
ואכן, אין זה ברור על-פי איזו אמת מידה ועל-פי איזה "קוד אתי" נקבע, שהפרדה אתנית המביאה ליציבות ולשקט ומונעת איבה והרג אינה עדיפה מוסרית על ערבוב אתני המחולל אי-יציבות ואלימות, שבצידן סבל, קטל ואבל.
עיקרו של הכשל התוכני השני ב"יוזמה" הוא שהיא מחייבת מציאת "פרטנר" ערבי חלופי במקום הפלשתינים, שאותם היא שוללת - ובצדק - כשותף בר-שיח. נקיטת עמדה כזו מחבלת במרכיב שהוא אולי החיוני ביותר בתוכנית: הסטת הדגש בעניין הפלשתיני מן המישור הפוליטי למישור ההומניטרי. שהרי, אם יישום "היוזמה" מותנה בניהול מגעים עם ישות פוליטית ערבית ובהשגת הסכמה עמה, למעשה אין מדובר במעבר מגישה פוליטית לגישה הומניטרית, אלא במעבר ממסלול פוליטי אחד למסלול פוליטי אחר - שיכלול גם דיון בעניין ההומניטרי של מצב הפליטים ועתידם - עניין שוודאי היה עולה, אם כי באופן שונה, גם במגעים עם פרטנר פלשתיני. הלא הטעם העיקרי באימוץ הגישה ההומניטרית הוא הפקעת האחריות לטיפול - ועימו גם הכוח להכשיל את היוזמה - בעניין הפלשתיני מידיה של ישות פוליטית ערבית כלשהי. הכנסת חלופה פוליטית כזו או אחרת במקומה של ישות פוליטית בלתי ראויה, לא תצליח לחולל את השינוי הזה. תמציתה של הגישה ההומניטרית מחייבת ניהול מגעים עם הפלשתינים ברמת הפרט ולא ברמת הקולקטיב, תוך נקיטת "דה-פוליטיזציה" של הדיון במהות נושאי המדיניות ו"אטומיזציה" של יישום האמצעים האופרטיביים של אותה מדיניות. פירוש הדבר הוא שעל הדיון להתמקד אך ורק בנושאים הנוגעים למצבם ההומניטרי של הפלשתינים ולדרכים לשיפורו, תוך התנזרות מוחלטת מהעלאת סוגיות הנוגעות למעמדם הלאומי, הפוליטי או הקהילתי ומדיון בסוגיית הממשל והסמכות שיוטלו עליהם.
הדרך הנכונה להעביר את הדיון בנושא הפלשתיני מהזירה הפוליטית לזירה ההומניטרית אינה גיוס השושלת ההאשמית להיות מעין "קבלן משנה", שמעמדו ההומניטרי ממילא אינו נטול רבב ושמעמדו הפוליטי נטול בספק. יעד חיוני זה יושג רק באמצעות הפרכת הנרטיב הפלשתיני - שהוא הגורם המעניק לגיטימיות לתביעות הפוליטיות של הפלשתינים ומהווה את עילת קיומו של "'עקרון שתי המדינות", ושיקום הנרטיב הציוני, תוך חיזוק התביעות הלאומיות של עם ישראל לארץ ישראל ושלילת אלו של עמי ישמעאל.
אכן, גם ח"כ אלון חפץ בכך, אך איש לא יעשה זאת עבור ישראל ובמקומה. אין זו משימה קלה, אולם היא אינה בלתי אפשרית. רק מאמץ אינטלקטואלי והסברתי נחוש ורצוף יאפשר שינוי סדר היום בשיח בעניין הפלשתיני, תוך התמקדות במצוקות האמת של הפרט הפלשתיני ולא בתביעות הלאומיות הכוזבות של הקולקטיב הפלשתיני, ושיקום משפחות פלשתינים מחוץ לארץ ישראל במקום קיבוע מצוקתם בפאתיה.
