הדרישה לקיים בו בזמן דבר מה והיפוכו ידועה כסתירה. זהו המצב באשר לפלשתינים ולשטחים. יש טעמים משכנעים למסור שטחים שמצויים ממערב לירדן לשליטה פלשתינית, ויש טעמים משכנעים לא פחות שלא לעשות כן.
כאשר אדם נדרש לבחור באחת מאפשרויות סותרות, הוא עומד בפני דילמה. במצב זה התגובה הנפוצה היא לאחוז באפשרות אחת ולגמד את החיוניות של האפשרות האחרת. זה המצב המאפיין כיום את השיח בין מחייבי מסירתם של השטחים לריבונות פלשתינית לבין השוללים זאת: כל צד נאחז באפשרות הנראית לו, תוך המעטת החיוב באפשרות האחרת.
הספרות המקצועית בתחום של פתרון בעיות דנה גם בפתרון של דילמה. ביפן מקובלת שיטה שנקראת kaizen. על-פי שיטה זו, יש לנתח את הסיבות לקיומה של הבעיה חמש רמות פנימה, כלומר לא רק למצוא סיבה לדילמה, אלא גם את הסיבה לסיבה, ואת הסיבה לסיבה זו, וכן הלאה. בתכנון מוצרים מקובלת שיטה לפתרון דילמות בשם TRIZ, אשר פותחה ברוסיה על-ידי גנריק אלטשולר, וכיום נהוגה בשימוש בארגונים רבים בעולם. בספרות נדונות שיטות דומות גם בתחומי המחשוב והלוגיקה.
פתרון דילמה מתחיל בתובנה שהגורם לקיומה של דילמה הוא הנחת יסוד נסתרת שעומדת בבסיסה. כאשר מעלים את ההנחה אל פני השטח, אפשר לנתח אותה, ואם נמצאת הדרך לשנות אותה כך שהדילמה נעלמת - הבעיה הופכת פתירה.
טלפון נייד כמצית הפגנות נחזור לדילמה של השטחים - להחזיק בהם או למסור אותם. ההנחה שמחוללת את הדילמה הזאת היא הגדרת המושג "ריבונות".
בעת התפתחותו של מושג זה, פעולה שנעשתה מתוך מדינה אחת לא השפיעה במידה רבה על מדינה שכנה: מבחינת הפעלת כוח צבאי - המרחק הגדול ביותר שניתן היה להשפיע עליו מבחינה צבאית מבלי לעבור את גבול המדינה היה טווח התותח; מבחינת הפצתם של רעיונות מערערי משטר ושליטה - רעיונות נדדו לאט בין מדינות, הן משום שהועברו רק בכתב ועל גבי נייר שהיה צורך לשנע, והן משום שמרבית האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב; מבחינת האפשרות להפריע לתקשורת - תקשורת אלקטרונית לא הייתה קיימת; ומבחינה אקולוגית - כמות הזיהום שנוצר במדינה כלשהי הייתה קטנה, הן בשל גודל האוכלוסיה הקטן והן משום שהטכנולוגיה ייצרה הרבה פחות זיהום מאשר היום.
אולם כיום, פעולות רבות שמתרחשות בתוך מדינה משפיעות גם מעבר לגבולותיה: בעידן הטילים מדינה יכולה, מתוך שטחה, להרוס ולהרוג הרחק מגבולותיה - טווח הטילים האירניים בני ימינו הוא עד אירופה, ולא ירחק היום שמדינות רבות, ולא רק המעצמות, יחזיקו טילים בעלי טווח חובק תבל; גזי חממה וזיהומים אחרים שנוצרים בתוך מדינה אחת מגיעים למדינות רבות - מידת ההשפעה של המזהם תלויה במהותו, בהיקפו ובגורמים גיאוגרפיים, ומכיוון שנושא זה הולך ומתחזק בשיח הציבורי והפוליטי, ייתכן שתרומתן העיקרית של התנועות לשמירת הסביבה תהיה כרסום במעמדה של הריבונות המוחלטת; כלכלתה של מדינה אחת עשויה להשפיע על מדינות רבות - כפי שכיום, למשל, משפיעות הכלכלות של סין, רוסיה וארה"ב על העולם כולו; אירועים במדינה אחת שמצולמים בטלפון נייד ומופצים בעולם כולו באמצעות האינטרנט, ללא צורך במיומנות הקריאה, עלולים להביא לידי הפגנות ואירועים אלימים במדינות אחרות; אמנות בינלאומיות ולחץ ציבורי בעולם משפיעים על מדינות רבות בעיצוב תנאי החיים של אזרחיהן.
גם המושג "גבול" כבר אינו תואם את המציאות בת זמננו. במשך שנים הייתה משמעותו - קו יחיד התוחם את כלל התהליכים המתרחשים במדינה כלשהי. כיום ראוי יותר להגדיר גבולות מסוגים שונים לסוגים שונים של השפעה. אם לפני העידן התעשייתי של המאה ה-20, התלכדו כל גבולות השפעתה של מדינה עם גבולותיה, כיום - לא עוד. כך למשל, גבול ההשפעה של הרס באמצעות כוח צבאי תלוי ביכולתה הטכנולוגית-צבאית של אותה מדינה. מבחינת אירן של היום - הגבול הוא באירופה, מבחינת ארה"ב - אין גבול כלל, שכן טיליה ומטוסיה מסוגלים להגיע לכל פינה על פני כדור הארץ. גם גזי חממה של מדינה משפיעים כיום ללא גבולות, ובאשר לזיהום נהרות, הגבול הוא אורכו של הנהר, ואם הנהר גדול וחוצה את אירופה - הוא יזהם כל מדינה שבה הוא עובר. לפיכך, "גבול ההשפעה" מוגדר ייחודית לכל נושא ונושא ולכל מדינה ומדינה. גבולות אלה משתנים עם הזמן, עם התפתחות הטכנולוגיה ועם ההשתנות הכלכלית של המדינה המשפיעה.
לפרק את המושג לגורמים כיום אין כבר אפוא תוקף מעשי לרעיון, שגבול ההשפעה של כלל התהליכים במדינה אחת מתלכד עם גבולה הפיזי. לפיכך, אין זה מפתיע שמדינות שונות "מסירות מעצמן" חלק מריבונותן באמנות בינלאומיות, גלובליות ואזוריות, ובהסכמים דו-צדדיים ורב-צדדיים. הסרה זו נתפסת עדיין כשינוי לעומת המצב הבסיסי - של ריבונות מוחלטת, אבל היא עצמה הופכת להיות "המצב הבסיסי". המציאות מפוררת את מושג הריבונות המרכזית והמוחלטת של המאה ה-20, כמו מושגי יסוד אחרים בחברה האנושית, שנראו טבעיים וברורים בעידן אחד, ומיושנים ושגויים - בעידן אחר.
בסכסוך הישראלי-פלשתיני נוצר הרושם שהצד הפלשתיני פועל מתוך מושג הריבונות המרכזית של המאה ה-20 - כלומר "הכל או לא כלום": ריבונות מלאה על כל היבטיה של שתי מדינות, או של מדינה אחת. גם התמיכה שלה זוכים הפלשתינים, הן בישראל והן בעולם, מבוססת על מושג זה של ריבונות מרכזית. ואכן, כאשר מושג הבסיס הוא ריבונות מוחלטת, הצעה לקיים אוטונומיה נראית פטרונית ומעליבה.
אולם פירוק מושג הריבונות לגורמים וניתוחם אחד לאחד, עשוי להעלות דרך פתרון של הגדרת גבולות שונים לתחומים שונים, ובכללם מסגרות לניהול משותף של עניינים המצריכים זאת, ביניהם: המותר והאסור בבנייה ובהפעלת כוח פיזי; הבטחת מקורות המים; הקצאת תדרי תקשורת; בקרת הזיהום של אוויר ומים; תכנון נתיבי תחבורה בים, באוויר וביבשה ושליטה בהם.
כאשר נקודת המוצא היא שגבול מכל סוג שהוא חופף את גבולה הפיזי של המדינה, ישראל לא תוכל להסכים לריבונות מלאה של מדינה אחרת, תהא אשר תהא, ממערב לנחל דל הזרימה המכונה ירדן. אולם, אם בעולם כולו מושג הריבונות "יתעדכן" על-פי מציאות של המאה ה-21 ל"ריבונות מבוזרת", המצב עשוי להשתנות. הטוענים כי ליהודים ולערבים בארץ ישראל המנדטורית יש רק ברירה אחת, בין שתי אפשרויות: מדינה אחת דו-לאומית או שתי מדינות לאומיות בעלות ריבונות מלאה - עושים זאת מתוך תפיסת הריבונות על-פי המושג הישן, ולכן פתרון הבעיה אינו אפשרי. אולם, אם מושג הריבונות המוחלטת יפנה את הדרך למושג הריבונות המבוזרת, ההולם יותר את המציאות המשתנה, ייווצרו דרגות חופש חדשות שיאפשרו - כתנאי הכרחי אך לא מספיק - פתרון לסוגייה הנראית כיום בלתי פתירה.
